החפצון הראשון שלי

לפני כחודש ארגנו יערה, טל אילנה ואני את צעדת השרמוטות התל אביבית. בעקבות ההתעסקות הרבה שלי עם הצעדה והרעיון שמאחוריה, יצא לי לחשוב הרבה על הטרדות שחוויתי ועודני חווה. נהייתי מודעת יותר לתהליך שאני חווה ברוב הפעמים שבהן אני יוצאת מהבית, ויותר מודעת ליחס אותו קיבלתי ברחוב במהלך השנים.

לפני שבועיים צבעתי את השיער שלי בסגול. אמנם לפני כן הוא היה כחול, אבל לא ספגתי הרבה יותר הערות ברחוב מהרגיל בגלל זה. לעומת זאת, כשהחלפתי לסגול, פתאום הרגשתי כמו חוצנית סגלגלה המסתובבת ברחובות ישראל בעוד כולםן בוהות בה בלי בושה.

שבוע אחרי שצבעתי לסגול הלכתי לי כהרגלי לעבודה. ראוי לציין שאני עובדת בירושלים אבל גרה בתל אביב, כך שהדרך הלוך וחזור היא ארוכה למדי. באותו יום ספציפי, כשכל חפצי היה להגיע לעבודה ולחזור ממנה, הוטרדתי בערך כ-7 פעמים (וזה מבלי לספור את כמות המבטים והאצבעות שהופנו לעברי).

אותו יום היה נוראי. אמנם רוב ההטרדות לא היו מיניות, אבל הרגשתי כל כך מזועזעת ומבוישת בעצמי. התחושה שהייתה לי היא שאני כבר לא יצור אנושי; אני מעין חפץ הנע לו ממקום למקום ברחובות העיר, כדי שכולם/ן – מבוגרות וטף כאחד – יוכלו לחוות עליי דעה, כאילו אני בכלל לא שם. “תראי את השערות ברגליים שלה, הן כל כך ארוכות שאפשר לעשות מהן צמות”, “תסתכל תסכל, יש לה שיער סגול! כן, תראה! זה פאה, לא? בעצם לא נראה לי כי הוא אסוף. מה דעתך?”, ועוד. חופצנתי מספר כל כך רב של פעמים, שכבר תהיתי מי, או בעצם מה אני: אנוש או דוממת?

קודם כל, נשאל, מהו חפצון? [1]

חפצון הוא יחס כלפי יצור, אנושי או לא, כאל חפץ (או אובייקט). אותה יצורה שעברה תהליך של החפצה מחליפה צד מסובייקט לאובייקט – ממישהי עם רגשות ותחושות משל עצמה, היא הופכת למעין דבר מה דומם וחלול מתוכן, שאינו באמת מרגיש או חושב. את אותו אובייקט אפשר לשפוט ולבחון, להביע עליו דעה, להשתמש בו ולנצל אותו, לסחור בו ולגזול אותו, מפני שהוא אינו יצור שעומד בפני עצמו, אלא כל מהותו משתקפת דרך היחס שלנו אליו, ולא דרך מעשיו שלו. יצורים שהם לרוב אובייקטים וחפצים הם בעלי חיים, שסוחרים בהם והורגים ומנצלים אותם כאילו לא היו דבר מה חי, וכן נשים, המהוות סחורה וערכן משתקף על פי חיצוניותן וכמה הן נחשקות בתור חפץ. גם אם הן שופטות, עורכות דין, פרופסריות או כל דבר שהוא, דבר זה בא שני להיותן אובייקט, ועל כן הן קודם כל יוערכו לפי אמות מידה אלה: האם הן חפץ מוצלח? כלומר, האם הן אסתטיות? מושכות? מיישרות קו עם תכתיבים של חיצוניות? אם כן, נאפשר לשארית הזהות שלהן להתקיים. אם לא, נבטל את שארית הזהות שלהן מכיוון שהן לא עברו את המבחן החשוב ביותר – הלא הוא הצלחתן בתור חפץ נוי נאה לעין.

אם כך, חוויתי את החפצון הראשון שלי בגיל 16. ככל הנראה דברים דומים קרו עוד לפני כן, אבל זה המקרה הראשון שאני זוכרת והראשון שהותיר בי רושם עמוק, גם אם באותה עת לא ידעתי להדביק שם על התופעה. זה היה קיץ, ובאותו יום נסעתי עם חברה לירושלים. את רוב גיל ההתבגרות חוויתי כנערה שמנה, אבל באותה שנה רזיתי מאוד ובפעם הראשונה בחיי אזרתי את האומץ ללבוש גופייה ומכנסיים קצרים. הלכנו לנו במרכז העיר, כשפתאום עצרה לידנו מכונית ובה יושבות אמא ובת. האמא הצביעה על רגליי החשופות, אמרה לבת שלה “תסתכלי! תסתכלי איזה לבן זה!", ונסעה משם. הייתי כל כך פגועה שלא ידעתי מה לחשוב. איך שהיא הצביעה וקראה לי “זה”, הרגשתי כאילו הייתי קרנף לבן בגן חיות (ואגב זכויות בעלי חיים). בנוסף, כפי שאפשר לנחש, לנערה מתבגרת שתמיד התמודדה עם עודף משקל לא היה גם יותר מדי ביטחון עצמי, וזה הרס את המעט שהצליח להבנות ולאפשר לי לצאת ולחשוף את מושא בושתי – גופי- באותו יום.

כפי שקראנו בקול בצעדת השרמוטות, יש לחברה נטייה להאשים קורבנות של תקיפה מינית. אני רוצה להרחיב את זה ולהוסיף שיש נטייה של האשמה -גם מצדנו- כשמדובר בקריאות מחפצנות. כולן מסכימות שזה לא בסדר שהגבר הגדול והרע נגע לי בירך, אבל כשאני מתלוננת על כך שכמה ילדות הצביעו עליי ובמשך כמה דקות ניהלו שיחה בצעקות על “האישה עם השיער הסגול”, התשובה שאני מקבלת היא ראשית כל מעין מבט של “זה הכל?” ולאחריו משפט מבטל ומקטין דוגמת למה-את-מצפה-כשיש-לך-שיער-סגול, או -זה-אנושי-להיות-סקרן, או טוב-הן-רק-ילדות. למה אני מצפה, באמת? אני מצפה לא להרגיש כמו חפץ כשאני הולכת ברחוב – כן, גם אם השיער שלי סגול. וכן, הן רק ילדות, אבל ההורים שלהן איתן, והן היו איתי במרחב ציבורי סגור שבו כולם שמעו את השיחה הרועשת שלהן, אבל כל הסובבים שתקו – כאילו בשתיקתם הסכימו ש-"כן, טוב, היא בטח לא שמחה מהעניין – אבל יש לה שיער סגול, אז למה היא מצפה".

אני בוחנת את כל החפצונים שחוויתי, ומשווה. בזמן החפצון הראשון שלי, היה לי שיער ארוך וחום, גופיה ומכנסיים, ובאופן כללי לא הייתי "חריגה", כביכול. בין אותו חפצון ראשון ליום שתיארתי בפסקה השנייה הייתי פמית, הייתי בוצ’ה, הייתי שמנה ורזה וממוצעת, היה לי שיער קצר ושיער ארוך, שיער אדום/ג’ינג’י/כחול/סגול/שחור/חום, לבשתי חצאיות ולבשתי מכנסיים, היה לי שיער גוף גלוי וגם רגליים גלוחות, והסתובבתי בהרבה רחובות וערים. בכל פרסונה ומראה כזה או אחר, חופצנתי. הייתי כל כך הרבה ייצוגים שונים של עצמי, אבל תמיד היה ברור שאני נקבה/אישה [2] – ועל כן חופצנתי.

היום, החפץ הזה מדבר, ואומר(ת) שנמאס לי. יש לי מחשבות ורגשות, וכשמתייחסים אליי כאל חפץ – אני נפגעת. כמו בן אדם, כמו יצורה אנושית אמיתית ומוחשית, אני נפגעת. כשהילדה שלך צועקת ומצביעה עליי ברחוב – אני נפגעת. כמפרסמים תמונה שלי כאחת ממארגנות צעדת השרמוטות וחצי מהתגובות עוסקות ב”האם החפץ הזה מספיק נאה כדי שכאילו יהיה לי אכפת ממנו” – אני נפגעת. כשמבטלים את כל התוכן שלי על סמך האם אני קישוט נאה או לא – אני נפגעת, זועמת וכואבת.

ומצד שני, אני כל כך סולדת מהחפצון הזה, מהאופן שבו כל הזמן מתייחסים ומתייחסות אליי כמו חפץ שמותר לבקר מכל זווית אפשרית בכל מקום ובכל זמן – אבל גם אני חוטאת בכך. לא רק כלפי אחרות, אלא גם כלפי עצמי. גם אם אני מנסה להדחיק את זה, הרבה פעמים עוברות במוחי מחשבות בסגנון "אני יותר מדי מכוערת בשביל שיתייחסו אליי ברצינות. לא מגיע לי להרגיש טוב עם עצמי או להרגיש מינית כשאני נראית ככה". ישנן גם המחשבות הבלתי פוסקות על היותי חפץ מכוער ופגום עם השערות האלו ברגליים ובבית השחי, השומן העודף, השיניים הלא לבנות והגובה הנמוך. על האופן שבו אף אחד לא ייקח אותי ברצינות – ובצדק – כאשר אני מתלוננת על הטרדה או תקיפה מינית, כי הרי, אני חפץ מכוער. מי בכלל רוצה להטריד חפץ מכוער? איכס, למה החפץ המכוער הזה חושב שמישהו היה רוצה לעשות משהו מיני איתו?

כשכתבו בתגובות לכתבה על מצעד השרמוטות, על אף שאני יודעת שאני לא אמורה להתייחס לזה, במקום מסוים הסכמתי איתם- אף אחד לא היה רוצה "לעשות אותי", כי אני כל כך לא אטרקטיבית, אז מה אני בכלל מדברת?

זו האובייקטיפיקציה הפנימית שמדברת עכשיו, חוזרת ונשנית, ולא מניחה לי.
אז כן, המחשבה הפמיניסטית הרדיקלית מבטלת את זה בשניות; כשאני קולטת את המחשבות האלה, או כשאני סתם מהרהרת בהן, אני מיד מבינה שברור שאלו שטויות מוחלטות ושהמראה שלי לא קשור לעניין ומה שאני אומרת וחווה לא פחות תקף רק משום שאני חפץ פחות נאה בעיני החברה ההטרונורמטיבית.
ובכל זאת, לא משנה כמה אני קוראת וכמה אני "מבינה" שזה לא משנה איך אני נראית ושזה לא צריך להשפיע, יש פער ענק בין ההבנה לבין ההפנמה. ואמנם אני יותר מפנימה מבעבר, אבל עדיין, אני בעיניי – חפץ. עם כל כמה שאני רוצה להיות חופשייה מהדיכוי המגדרי ומהחפצון שהוא מביא עלינו, אני לא מצליחה להשתחרר, ובספק אם אי פעם אצליח באמת. החפצון תוקף גם מבחוץ וגם מבפנים ומכתר אותנו מכל הצדדים. אני פסימית בעניין הזה, ומבינה-משלימה עם כך שאין לנו כרגע סיכוי להשתחרר מההבניות המגדריות הפנימיות האלה, הנטועות כל כך עמוק במהות שלנו. ההגדרה העצמית שלנו, או לפחות שלי, מבוססת בחלקה על החפצון הזה. אני לא מסוגלת למחוק אותו, כי הוא כבר חלק כל כך אינטגרלי ממני. הוא כמו סרטן, וככזה הוא מנסה תמידית להתפשט ולחלוש על כמה שיותר מהזהות שלנו וכל מה שנותר לנו לעשות הוא להאבק בו.

ובכל זאת, כדי לסיים את הפוסט בנימה קצת יותר אופטימית, אני כן מאמינה שיום אחד נוכל לחיות בלי חפצון, או לפחות לצמצם את השליטה שלו בתחומי חיינו השונים. ולבינתיים, הייתי שמחה לשמוע (בתגובה או באופן פרטי) על החפצונים הראשונים שלכן/ם, או על חפצונים אחרים שהיו משמעותיים עבוריכן. מניסיוני הדל, ברגע שאנחנו פותחות את הפה, מדברות, ומדביקות שם על אותם אירועים שכל כך מציקים לנו ואנחנו לא מבינות למה – אנחנו יוצרות סולידריות זו עם זו, וגם אם זה לא ממגר לחלוטין את הבעיה, זה בהחלט מקל על ההתמודדות שלנו עם הנושא (לפחות במעט).


נטע

_________________________________________________

[1] – התשובה שלי לשאלה הזו אינה מהווה הגדרה מילונית של המילה או מבוססת על ידע אקדמי, אלא לחלוטין מבוססת על התחושה הבסיסית והשורשית שלי, ומשקפת את החוויה שלי, ואת המשמעות של המילה "חפצון", מבחינתי.

[2] – אין בכוונתי לטעון שגברים לא חווים חפצון. כל מי מעז לחרוג מהנורמה הסטרייטית ההטרונורמטיבית של הגבר-גבר, לרוב "חוטף על זה" ומחופצן עד אין סוף. ועם זאת, אני בוחרת שלא להתייחס לתופעה משתי סיבות: הראשונה היא שבעיניי, החפצון הנשי/נקבי הוא חזק בהרבה, ותקף לכל הנשים והנדמות כנשים באשר הן, בניגוד למצב אצל גברים ששם התופעה יותר רווחת בקרב מי שחורג מהנורמה. הסיבה השנייה היא שאני כותבת על חוויותיי שלי, כמי שגודלה כאישה וכמי שנחשבת אוטומטית כאישה בפני הרוב. ולכן אודה שקצת קשה לי לכתוב על החפצון והדיכוי המגדרי הגברי, אם כי הוא קיים בהחלט.

  1. קודם כל תודה על השיתוף האמיץ הזה.

    ולבקשתך, על החפצון הראשון שלי. זו אמנם ממש לא הפעם ראשונה שהרגשתי מחופצןת אבל זה מקרה שנתן לי לחוות את החפצון מצד שבד"כ אני לא חווה אותו (אני זכר, כותב ומדברת בלשון זכר ונקבה לסירוגין וחסר.ת מגדר, אבל עוברת כגבר לרוב כשאני במרחב ציבורי)

    לפני חצי שנה מישהו שהוספתי לפייסבוק, כנראה אחרי שקרא משהו שהתנסחתי בו בלשון נקבה, כתב לי את ההודעה הזו:
    "הוספת אותי לפני כמה שבועות
    ואפילו לא החלפנו שלום
    ולא שאלתי אותך
    "מי את"
    רק לפני כמה ימים גיליתי שאת בת"
    לרגע יכולתי להרגיש קצת מהתחושה הזו שאני לא אדם, אלא אסופה של איברים, שהסיבה היחידה לפנות אלי או לנסות לנהל איתי שיח היא מה שיש לי (או מה שחושבים שיש לי) בין הרגליים

  2. פינגבק: זכרון והשכחה « האחות הגדולה

  3. אני קצת בהלם מזה שאת לא מצליחה להבין , שברגע שאת צובעת את השיער בצבע חריג , אנשים ידברו עלייך.
    האמת שזו זכותם , כי את פולשת למרחב הציבורי שהוא שלהם לא פחות משהוא שלך. אז זכותך להסתובב עם שיער סגול וזכותם להגיד לך שאת נראית כמו קרטיב בטעם ענבים.

    • א. אני מחופצנת בין היתר כשיש לי שיער סגול. אותו דבר גם כשיש לי שיער חום וג'ינג'י ושחור.
      ב. איך אני פולשת בדיוק למרחב הציבורי? בזה שאני חורגת מהנורמה? מהי הנורמה בכלל ומה הגבולות שלה? עדיין לא קיבלתי תזכיר שמפרט לי שאם לא אלבש מכנסיים עד הקרסול וחולצה עם שרוולים באורך עשרים סנטימטרים בדיוק, וכמו כן שיער מסופר בקארה הפוך עד סנטימטר אחרי הכתפיים ולא יותר מזה – אחרוג והנורמה ולכן דמי מותר בציבור.
      צא מהסרט. הנורמה היא כל כך סובייקטיבית שהיא לא באמת קיימת.
      ג. זכותם לחשוב שאני נראית כמו קרטיב בטעם ענבים, שיחשבו גם דברים אחרים. לא זכותם לומר לי. אני לא חפץ, אני חיה ונושמת וחושבת ומרגישה. זה שאני נראית שונה לא אומר שאפשר לחוות עלי דעה כאילו לא הייתי שם. אני לא קיימת לשם השעשוע של הכלל, שיכול לזרוק עליי הערות כאילו היו עגבניות שנזרקות על שחקן לא מוצלח.

      ובוא ניקח את השיער שלי, שכרגע הוא סגול, ונקביל אותי לכיעור של אדם כלשהו. אם אני רואה את אותו מישהו ברחוב, והוא נראה לי מכוער למדי, האם זו *זכותי* לצעוק לו "יא מכוער", על סמך זה שהוא פולש לי למרחב הציבורי עם הכיעור שלו?

      • תגידי, את בכוח מנסה לעשות מעצמך מטומטמת?
        לדעת מה היא הנורמה , זה הכי קל , פשוט תפתחי את החלון , או את הטלוויזיה.
        לא צריך להיות איינשטיין בשביל זה ולא צריך חוברת הסברים ממשרד הפנים.

        חוץ מזה , אולי אפשר לצעוק למכוער "יא מגעיל אחד" , אבל זה לא הגון , כי הוא לא יזם את הכיעור שלו וזה הופך את המקרה שלו למאוד שונה מהמקרה שלך.

        • למה לא יזם את הכיעור שלו? הוא לא התגלח כמו שהחברה מכתיבה ולא הסתפר כמו שהחברה מכתיבה, לא התלבש כמו שהוא אמור, לא טיפח את עצמו כמו שהוא אמור ולא הרזה כמו שהוא אמור. הוא יזם את ההתנגדות לתכתיב החברתי.

          ובכל מקרה, בוא נלך על התרחיש של "בחירה בשונות" והאם זו הצדקה. לדוגמה, מישהו עם כיפה שחורה/בלבוש חרדי מתהלך באזור חילוני באופן מובהק. האם זה בסדר שיצעקו לו "פינגווין", "מה זה הבגדים האלה", "איזה מכוער/מוזר"? הרי, זו הבחירה שלו.

          ובכל מקרה2, על אף שאתה משום מה מתעקש לצבע השיער הנוכחי שלי ו"בזכותו" לנטרל את כל שאר האמירות שלי, המציאות היא שאני, וכל מי שאני מכירה, סופגות הערות וצעקות על המראה שלנו, לא משנה מה הוא. זה שיש לי שיער סגול זה רק תירוץ. אז כשלא יהיה לי שיער סגול, זה יהיה כי "אני נראית יפה לאללה" וזה נותן זכות לכולם לצעוק לי את זה מהצד השני של הרחוב, או שאלבש חצאית ארוכה/קצרה ועל זה אפשר יהיה להעביר עליי ביקורת. או שאני סתם אתקיים לי מחוץ לבית, ויהיה אפשר להעיר על זה.
          כל פרט בנו, גם אם "שגרתי", הוא תירוץ להערה. זה לא בעייה רק של מי שיש לה שיער סגול.

          • אני חושב שהטענה שלך היא בלתי סבירה.
            אפשר כמובן לבדוק את זה , אילו זה היה מעניין מישהו .
            לקחת בחורה ולהוציא אותה 100 פעמים לרחוב עם קוצים סגולים ו100 פעמים עם קארה שחור ולמדוד הערות או פניות.

            ברור שהתוצאה הייתה חד משמעית ולחד משמעיות הזו יש סיבה הגיונית וברורה.

            את יכולה להמשיך את מעגל הקסמים הזה של הפרובוקציות והיבבנות וחוזר חלילה , אבל אל תצפי שאדם בר דעת באמת יקבל את הטיעונים מגלגלי העיניים האלו.

            בואי ניתן דוגמא הרבה יותר טובה מהדוגמאות שלך.
            אילו היית לבושה ומתנהגת נורמאלי , אבל היית רוכבת על פיל (במידה שזה חוקי ואפשרי).
            לא היית מקבלת הערות?
            בוודאי שהיית מקבלת הערות , אבל זה לא בגלל שאת מחופצנת או מאונשת , לאף אחד זה לא משנה.

            את יוצרת פרובוקציה ואנשים מגיבים אליה ולא אלייך.

          • אתה פשוט מסרב להבין שנשים מוטרדות ומוחפצות בלי קשר למראה שלהן. תשאל את כל מי שאתה מכיר שהיא אישה או עוברת כאישה אם זורקים לה הערות ברחוב והיא תאמר לך שכן.
            נכון, אני מקבלת עכשיו אקסטרה-הערות בגלל השיער הסגול. מעבר לזה שזה לא בסדר, ספגתי הערות בכל צבע שיער שאפשר לדמיין ובכל לבוש שאפשר לדמיין. אני מבינה שקשה לך להבין כי כנראה שאתה לא מחופצן על בסיס קבוע, אבל זה קורה. תקבל את זה ותתמודד עם זה.

          • אני מבין שאישה מקבלת הערות ואת צריכה להבין ,שאילו לא היית עושה פרובוקציות , הייתה לך סיבה ליבב על מר גורלך.

            כיוון שאת עושה פרובוקציה , הרי לכל פרובוקציה יש ריאקציה.
            סוג של צדק חברתי.

    • זה חבל שאתה בוחר להתעלם מלב הדברים.
      העניין פה הוא לא צבע השיער ולא רק הבחירה לכפור בנורמה. העניין הוא רחב בהרבה.

      אם זה עוזר לך- אני ברגעים שאני מתייחסת לעצמי כחפץ- אני דיי מרוצה ולא מרגישה מחוץ לנורמה. [אפשר למתוח על זה הרבה ביקורת (כמו מה שנטע כתבה) ולי לעצמי יש על זה הרבה ביקורת עצמית.]
      אנחנו חיות בעולם שגם כשאוהבים אותנו ומעריכים אותנו זה קשור לחפצון. אני מרגישה את זה בכל פעם שאני יוצאת מהבית, והרבה פעמים גם בבית שלי. אני מרגישה שזה גורם גם לי למדוד את עצמי כל הזמן. להרגיש שאם אני לפי הקריטריונים הנכונים אז מקומי מובטח ואם לא- אז לא.
      אני מסתובבת עם התחושה הזו שברור לי שאני צריכה תמיד לפלס את דרכי, לא משנה באיזה תחום של החיים, ותמיד זה קשור לעד כמה אני נשית/יפה/מושכת/נורמלית.

      זו חוויה שאנחנו נולדות אליה והיא אחת המרכזיות בהתרחקות מהאושר. ואנחנו- סוכנות דיכוי- מתקשות מאוד מאוד לא להנציח את אותה המציאות.
      קשה להבין את זה ומטריד מאוד לבחור לטרוף את הקלפים אבל שחרור האדם לא יהיה בלי שחרור האשה. לדעתי רק מזה הוא יכול להתחיל.

  4. הי, מאוד מאוד נהינתי לקרוא את מה שכתבת, בתחילת הפוסט כשתיארת את תקרית השיער הדבר הראשון שחשבתי זה ״מה היא מצפה?זה ממש שונה, בטח שידברו״ וסביר להניח שגם אני הייתי ״מדברת״. בהמשך הכתבה התחלתי להבין כמה זה תבוע בתוכי וכמה למרות שאני חווה את עצמי כאדם חושב ומודע אני רואה את עצמי כחפץ ומתיחסת לעצמי באותה צורה איומה. פוסט מקסים. 🙂

  5. היי,
    אני לא חושבת ששיער סגול או כל דבר אחר הוא סיבה טובה בשביל לגרום למישהי\ו להרגיש לא בנוח.
    החפצון שאני הכי זוכרת זה כשבסוף כיתה ז', החלטתי להסתפר, ממש ממש קצר. נראה לי שכל השכבה גלתה התעניינות וילדים לא הססו לשלוח ידיים, למשוך לי בשאריות השיער ולהעיר הערות לגמרי לא חביבות על השיער שלי, על המראה שלי ועל מה זו החוצפה הזאת, שבת תסתפר כמו בן. כמה ימים אחרי זה, הייתי צריכה לעלות על הבמה בטקס סיום שנת הלימודים ולהקריא את "האומץ לנסות ולהעיז". אני זוכרת שזו הייתה הרגשה איומה, להפוך פתאום לחפץ, לאיזשהו שעשוע שצריך להתנהג ולהראות בצורה מסויימת ושאני באמת זקוקה לאומץ, בשביל לנסות ולהעיז להסתפר (!). (מאוחר יותר התברר שרשימת הדברים שעל כבוד החפץ לעשות ולא לעשות ארוכה מאוד מאוד).

    • אני יכולה רק להזדהות בעצב מר עם החוויה שלך. שונות, במיוחד בסוף יסודי/חטיבה (ובעצם, בכלל בגילאי בית ספר), היא דבר שתמיד מוביל להגדרתך בתור אחר -כלומר, לא אנחנו, לא כמונו, מה שבתורו מוביל להפיכתך לאובייקט. מכיוון שאת אחר, ולא אנחנו, אז אין בעיה עם זה. ואולי כאן טמונה הסיבה שנשים לרוב הן אלו שמחופצנות, מכיוון שנשים תמיד מוגדרות בתור ה"אחר".

    • והאם חרדיות הן לא אובייקט? הן כזה אובייקט מיני שחייבים לכסות אותן כדי לא להתפתות על ידיהן. זה פשוט צד אחר של אובייקטיפיקציה (מינית).

      • כנראה שאת צודקת, אבל לדעתי כל מה שכתוב בפוסט נוגע לחברה הישראלית שבאופן כללי רואה בכל דבר חפץ שמותר לנצל אותו לצרכים אישיים, לא רק נשים, גם גברים. במקרה של נשים חרדיות אף יש להן חרות שאין לחילוניות, אבל זה נושא לא לתגובה אלא לפוסט.

  6. מספר שאלות: 1) האם מבחינתך כל מבט שנזרק ואפילו בטעות כלפייך נחשב להטרדה כל שהיא(כי סלחי לי אם אני טועה,אך כך זה משתמע מדברייך)
    2) חברה בנויה לפי נורמות חברתיות – אך במידה כל שהיא מאפשרת מקום לביטוי אישי חיצוני(עם כי לא מספיק על פי דעתי), אומנם כאשר את מתהלכת עם שיער בצבע סגול,המבטים יהיו בעיקר של פליאה,שהרי קשה יותר למצוא אנשים שצובעים את השיער שלהם בצבע כלכך בולט לעין.
    אין אני חושב שמדובר בכוונה רעה שנובעת מאנשים(גברים כנשים יחדיו), ובטח שאין כוונה להפוך אותך לחפץ כלשהו(אם כי יש לא מעט אנשים בעל התנהגות ברברית שגורמת לי לחשוב לא פעם האם האדם באמת התפתח במלואו).
    אנא נסי לקחת את החיים בפרופורציות כלומר:1) נסי לא להעלב מכל מילה,מבט,או תמיהה שיש כלפייך שכן הרבה אנשים עוברים דברים קשים בהרבה(אם את רוצה כבר לדבר על חוסר שיוויון אז דברי על העובדה המבישה שיש אנשים בעלי עודף משקל,או אנשים בעלי נכות או אנשים בעלי פיגור שכלי שמקבלים יחס הרבה פעמים כמו של בהמות).
    2) בעניין מצעד השרמוטות: אין אני חושב שהזלזול נובע בעיקר ממראה חיצוני אלא יותר מהסיבה שזהו מפגן ראווה שטחי ומיותר בעולם של נשים שמנסות להראות שיש להן מה לתרום ושכל ואז באות קבוצה של נשים שגופן כלכך יקר להן שהן מפגינות כל פיסה שאפשר שתהיה חשופה בכל מקום אפשרי.
    שוב אינני מצדיק יחס מזלזל או חלילה אונס והטרדות מיניות במראה חשוף – אם כי חשוב שתדעי שהסיכוי עולה יותר להטרדה מינית כאשר את עם מראה חשוף יותר(שכן אין אני מצדיק גניבה של רכב אם בעליו של הרכב משאיר אותו עם חלונות פתוחים ודלת לא נעולה).
    דבר אחרון שיש לי להגיד הוא שאינך מזכירה את כמות הפעמים הגדולה(וגדלה עם הזמן אפילו יותר) של נשים אשר מאשימות את הגבר בהטרדה או באינוס אף על פי שהוא איננו עשה דבר ולא חצי דבר לה, אך מכיוון שהיא אישה – יותר סביר שיאמינו לה בתחנת המשטרה,בתקשורת ובעיקר בבתי המשפט, ולמעשה אם האישה נצמדת לגרסה אחת בתחקיר המשטרתי הגבר(אלא אם כן יביאו הוכחה כלכך מכרעת שאי אפשר להתעלם ממנה) יבלה מספר דו ספרתי של שנים באחד מבתי הסוהר הנהדרים של מדינתנו, וזה יקירה – באמת הפלייה מינית שהורסת לאנשים את החיים.

    • אנסה לענות גם אם השאלה לא בדיוק הופנתה אליי 🙂
      אני לא חושבת ש*כל* מבט הוא הטרדה, אבל *יש* מבטים מטרידים, ואני מדברת על מבטים כאלה שאנשים אחרים (ולא רק אני) שמו לב אליהם ודברו על זה אח"כ בהלם "מה זה היה המבט הזה שהוא נעץ בך?!?!?!"
      זאת בדיוק הנקודה, אנשים שמוגדרים כ"שונים" בין אם הם בעלי עודף משקל, פיגור,נכות או לחלופין שער בצבע מקורי או תסרוקת מקורית מדי, מקבלים יחס גרוע. אפשר לקרוא לזה "החפצה". אפשר להגיד שאני בחרתי להסתפר ולכן עליי לקחת בחשבון את המחיר החברתי שאולי אשלם על זה, ואפשר להגיד שאנשים יכולים להפגין קצת יותר כבוד לזולת, גם אם הזולת נראה מוזר.
      מצעד השרמוטות, לפי מיטב הבנתי בא להגיד בדיוק את זה, אין הצדקה ליחס מזלזל או אונס והטרדות מיניות במראה חשוף (אתה אמרת!), פרובקטיבי,כן. עד עכשיו קראתי ש*אין* קשר בין מראה חשוף להטרדות מיניות ואונס, אבל אולי נתקלת במידע אחר.
      גם בהקשר הזה, קראתי שמספר תלונות השוואה במקרי אונס והטרדה מינית זהה למספר תלונות השווא בשאר המקרים, עם זאת, אם יש לך מידע אחר אשמח לשמוע עליו. ולמרות זאת, הפוסט מדבר על החפצה ומביא דוגמאות להחפצה, למה הוא צריך להביא דוגמאות לעלילות שווא?

      • אני רק רוצה להתחיל בציטוט מן התגובה שלך לתגובתי: "עד עכשיו קראתי ש*אין* קשר בין מראה חשוף להטרדות מיניות ואונס, אבל אולי נתקלת במידע אחר.", אין אני יודע מה קראת בנושא הזה,ומאיפה הבאת את הסטטיסטיקה(אשמח אגב אם תשאירי לי לינק,או שם של ספר וסופר בעניין) אך אני יכול להגיד לך שאם תעשי ניסוי את תראי באופן ברור את מספר ההטרדות המיניות שתקבל בחורה שתלך באופן פרובוקטיבי ובחורה שתלך באופן לא פרובוקטיבי – את תראי ירידה חדה מאוד במספר ההטרדות.
        "גם בהקשר הזה, קראתי שמספר תלונות השוואה במקרי אונס והטרדה מינית זהה למספר תלונות השווא בשאר המקרים," – יכול להיות שאת צודקת בנושא זה(לא באופן ציני,באמת שאין לי מושג לגבי הסטטיסטיקה פה – לכן אני אניח שאת צודקת כי את נשמעת לי בחורה הגונה) – אך אין מדובר פה על כמות הדיווחים השקריים – אלא על אמון, לדוגמא: אדם(ותסלחי לי על לשון הזכר שכן אני זכר וזוהי הלשון שנוח לי לכתוב בה) מדווח למשטרה שמישהו ניסה לרצוח אותו, כדי שהמשטרה תאמין לו הוא צריך להביא הוכחות,לפחות ברמה הבסיסית כדי שיתחילו לחקור את העניין(עדים,ראיות,כל דבר שהוא בסיסי),ומעבר לזה חייבת להיות גרסה מושלמת כדי שתהיה עילה למשטרה לגשת כנגד אותו האדם, לעומת זאת במקרים של דיווח שקרי של אונס – כל מה שצריכה אותה הבחורה היא לגשת למשטרה עם סיפור אחיד(לא ראיות,אלא שפשוט תדבק לסיפור אחיד),וחובת ההוכחה תהיה דווקא על זה ש"ביצע את הפשע" – מה שאני בא להגיד הוא לא העניין של תלונות השווא כי כמו שאמרת – יש את זה בכל תחום, הבעיה היא האמון הכמעט מוחלט שיש בצד הנשי ברגע שיש תלונה בנושא הזה – הרבה פעמים מבלי בדיקה אמיתית של הראיות.
        עכשיו כמו ששאלת את עצמך ובצדק – מה הקשר עלילות שווא והפוסט שהעלת(או אחת מחבורתייך לבלוג הזה),טוב, האמת שהרגשתי שמדובר בפוסט שמדבר על הפלייה מסוג מסויים – וגם פה מדובר על הפלייה מסוג מסויים שממעיטים לדבר עליה(אם יש לך מקורות אחרים אשמח אם תשאירי לי קישורים).
        ואגב עם כבר ב"חפצון" עסקינן, יש להגיד שבתור זכר אין אני "נהנה" במיוחד מ"הפריבילגיה" להראות כארנק מהלך בעיני הרבה מן הנשים(אני יודע שנכתב בפוסט שאין את אומרת שהזכרים אינם עוברים חפצון, רק רציתי להראות את הצד השני של המטבע), כמו שנאמר שחפצון זה דבר שגורם להרגשה דוחה – אך זה מגיע משני סוגי המינים, אין אני מצדיק את זה – אך אני אומר שזה מגיע משני המינים,ואני חושב שהדרך הטובה ביותר לגבור על כך היא פשוט לא להיות אדם "מחפצן" בעצמך – כך תשפרי את איכות האנשים שאנו נתקלים בהם ברחוב – פשוט תהי מה שאת רוצה שיהיו כלפייך(אין לי את הסטטיסטיקה כדי לקבוע מי "מחופצן" יותר,אך אם נבדוק כמה נשים חושבות על גברים שהן בעיקר ארנק ונסיעה הביתה וכמה גברים חושבים שאישה זה גוף שאמור לשרת אותו,נתקל באותם אחוזים – הרגשה פרטית שלי) .

        • היי. אתחיל ואומר שלין, שהגיבה לך קודם לכן, היא לא אני (נטע) וגם לא יערה או טל או אילנה, שהן שאר כותבות הבלוג. אמנם היא הגיבה בנחמדות ולעניין ביותר, אבל אין לך טעם להטיח בה ביקורת לגבי הבלוג, פשוט כי זה קצת חסר טעם. כמובן שאתה מוזמן להפנות ביקורת כלפי.
          מכיוון שהתחלת כבר דיון עם לין, אני לא רוצה להתפרץ לתוכו ולהגיב הרבה, אז אנסה להגיב בקצרה.
          לגבי הקשר בין אונס/תקיפה מינית/הטרדה מינית ללבוש – בין אונס ותקיפה מינית ללבוש אין קשר, וזה הוכח עשרות פעמים. אם מתחשק לך אמצא לך כמה קישורים. לגבי הטרדות מיניות, זה נושא קצת יותר מסובך – קשה לי לומר לך האם יש יותר הטרדות מיניות כאשר הלבוש יותר "חשוף", אבל אני כן בקלות יכולה לומר לך שבכל מקרה כולן מוטרדות. גם דתיות וגם חרדיות מוטרדות, כשהן כנראה אמת המידה ל"צניעות". אז גם אם יש כאלה שמוטרדות יותר, בסופו של דבר כו-לן מוטרדות, בכל מקום, בכל מיני צורות לבוש. אעיד על עצמי אישית שבהרבה מהפעמים שהוטרדתי מינית לבשתי בגדים בכלל לא חשופים, וחלקם בגדים שגרמו לאחרים לחשוב שאני דתייה.

          לגבי אונס והדיווח עליו – נתחיל ונאמר מזה שאחת מכל 3 נשים מותקפת מינית. סטטיסטית, זה אומר שאתה אמור להכיר דיי הרבה נשים שהותקפו מינית [גם אם אתה לא יודע על זה]. האם אתה מכיר מישהי אחת, אפילו חצי מכיר, או אפילו שמעת אישית – על מישהי שהתלוננה על זה? התשובה היא כנראה לא, כי התהליך של הגשת תלונה הוא נוראי. מכריחים אותך לשחזר את האונס/תקיפה עוד פעם ועוד פעם, מטילים בך ספק, חוקרים את העבר המיני שלך ובגללו מטילים בך דופי, גורמים לך לחוות את האונס שוב, ואם זה בכלל מגיע לבית המשפט, הסיכוי שהאנס שלך יקבל יותר מכמה שנים זעומות וישתחרר אחרי 2 שליש על התנהגות טובה הוא דיי גבוה. החוויה הזאת היא טראומטית ובגלל זה הרבה א/נשים בכלל לא רוצות להתלונן. אז כן, צריך להאמין לכל מי שבאה ואומרת שהיא נאנסה. [חבל רק שזה לא ככה בפועל, לצערינו הרב]
          לגבי ההשוואה לניסיון רצח- אותו יחס תקבל מישהי שתאמר שניסו לאנוס אותה. וגם תכלס מישהי שכן אנסו אותה. אבל נקודתי היא שההבדל המהותי הוא שבניסיון רצח עדיין לא בוצע הפשע. אם אכן נרצח מישהו, כנראה שיחקרו ישר [טוב, גם זה תלוי אם הוא לא זונה או עובד זר, אבל אני מנסה להציג את המצב האופטימלי].

          ואחרון חביב, לגבי חפצון גברי – מסכימה איתך לחלוטין שזו התנהגות דוחה, של ראייה של גברים כארנקים. אישית, אני אכן מנסה להיות לא מחפצנת בעצמי, למרות שזה קשה בחברה שאלו האידאלים שלה שמציפים אותנו מכל עבר. אני לא אכנס להשוואות כי לאחרונה הבנתי שקשה מאוד להשוות דברים מבלי לשטח אותם, וכמו כן שבדרך כלל אין בכלל את המקום להשוואה ולמדידה של מסכנות כי הדברים הם כל כך שונים ומורכבים מטבעם. לכן אני גם לא משווה את הדיכוי המגדרי הנשי לזה הגברי, כי הם כל כך שונים במהותם שזה באמת רידוד מוחלט של השיח, ההשוואה של "מי יותר מסכן ומדוכאת".
          ובכל זאת, מבלי להכנס לשיח המסכנות, הייתי רוצה להצביע על הבדל מהותי בין שני הדברים: כן, לראות גברים כארנק וכעתיד כלכלי זו חשיבה נוראית למדיי בעיניי, שהיא פסולה מיסודה. ועם זאת, החפצון המיני הנשי הוא לקיחה של מין, אלמנט אינטגרלי בהרבה מאוד יחסים בן-אישיים וניכוסו לניצול, פוגענות, סקסיזם, חפצון ומה לא. תרבות האונס שלנו גורמת ליחסי המין להיות כל כך קלוקלים שהיא משבשבת את היחסים הרומנטיים והמיניים שלנו (של כל המגדרים, אגב, לא רק של נשים. אם כי נשים הן כן אלו שלרוב נמצאות בצד שיותר סובל מהעניין). כסף, לעומת זאת, הוא כלי, אמצעי, אביזר בחיינו. הוא לא רגשות, הוא לא מחשבות, הוא לא אהבה ולא מין, ולכן הוא כמשהו חיצוני לנו ולא פנימי (מקווה שהלך המחשבה שלי כאן ברור). ולכן, למרות שהשימוש בגברים כארנקים הוא מחליא, יש הבדל מהותי בינו לבין הראייה של נשים ככלי קיבולת לפין.
          בכל מקרה, כשתבוא המהפכה המגדרית גם זה וגם זה יתבטלו. (:

          [זה אגב הנוסח המקוצר שלי למה שכתבת, ואולי עכשיו אתה מבין למה מראש הודעתי שלא אתייחס בפירוט להכל כי זה היה לוקח כמה שעות טובות]

          • אוקיי,תודה על תגובתך נטע,אך יש לי כמה דברים להגיד
            קודם כל,העניין של חפצון רגשות איננו פוסח כאשר מדובר בכסף – זכר יכול לחשוב שמישהי באמת מעוניינת בו ומשחקת לו בעצם ברגשות כדי להשיג משהו שהוא מאוד קר וציני,שאין אני חושב שזה יותר טוב(ותסלחי לי אם את חושבת אחרת – כך אני מרגיש לגבי זה) מאשר כמו שאמרת "כלי קיבולת לפין", אני מאוד מעריך את יכולתך להמנע מחפצון של בני אדם – שכן גם כך אני נוהג, אך באמת אני לא חושב שיש הבדל בין השנים,וכמו שאמרת – אין טעם להתחיל תחרות של "מי יותר מסכן" כי זה פשוט לא יגמר,אך,חשוב לי לציין עוד אספקט חברתי מהותי שעובר גבר כאשר הוא איננו מעוניין לציית לחוקים חברתיים מטופשים, בעוד שאשה שעושה זאת נחשבת ל"שרמוטה" או כל ביטוי זול אחר מהארסנל היותר מידי רחב שיש – היא עדיין נחשבת לאישה,בעוד שגבר כאשר הוא לא רוצה לציית לחוקים מסויימים,הוא נחשב ל"לא גבר",למעשה חברתית מבטלים לו את המיניות,שאני לא יודע עד כמה זה נשמע בעייתי,אבל באמת שזה משהו שקשה להסביר אותו – המיניות כמו שאת יודעת היא חלק נרחב ומהותי מהאישיות שלך כאדם,וכאשר באה חברה ומבטלת לך אותו – ההרגשה היא הרגשה של כישלון.

            אני מדבר אולי כפי שניחשת הרבה פעמים על האגרסיביות שאמור להפגין הזכר (בדגש על הזכר הישראלי) ואנשים שאינם נכנסים לקטגוריית "נער הפוסטר הישראלי" ייחשבו בקלות ללא גבריים רק כי הם חטאו בפשע הנורא של לא לעשות שירות קרבי ולשכב על הספה 4 שעות מול חדשות הספורט עם חולצת הסיירת שלהם.

            אותם גברים נופלים בין כיסאות החברה הישראלית ובמקרה הטוב מרגישים מנודים ושונים מהחברה, ובמקרה הרע מוצאים את עצמם ללא זוגיות.
            יקירה, כמו שאמרתי קודם, אני מאוד שמח שאת בעצמך נמנעת מחפצון של גברים – אך זוהי הנורמה החברתית. כן, החפצון כלפי נשים הוא נורא, אך הוא נחשב לפסול – בעוד חפצון של גברים לא רק שמתקיים כל הזמן – הוא גם נחשב לנורמלי ולגיטימי בעיני כל אם יהודיה("תתפסי לך בעל עשיר" – מוכר מאיפה שהוא?).
            ואת יודעת מה – לגבי האונס,אני אתן לך דוגמא אקטואלית לימינו: היה את המקרה שבו הייתה אישה שיכורה בחוף הים,וסביבה חגו מספר נערים,כאשר המקרה התפרסם, הדבר הראשון שעשו זה לזעוק – אונס של אישה,ניצול של אישה, למרות שלמעשה היא יזמה את המפגש והיא רצתה בזה, לא בחלו בכך בכלי התקשורת ודאגו להוציא את הנערים אנסים תוך 24 שעות(אפילו הייתה כתבה צד של איזה מישהי שאמרה שמבינתה כולם אנסים כי אף אחד לא קרא למשטרה), אך הפלא ופלא – הסתבר שלא כך המקרה,ואילולא היושר של אותה האישה, סביר להניח שהיו מאשימים אותם באונס.
            בואי ניקח את המקרה הזה ונהפוך אותו – גבר בן גילה של האישה מסתובב ערום על חוף הים בעוד שהוא מוקף בנערות בנות 17, אני יכול להגיד לך בעיניים עצומות שגם פה הגבר יהיה האנס,וייחשב למטריד(זה לא משנה אם הבנות רצו בחברתו או לא,לא משנה אם הן יזמו את זה או לא), הוא ייקרא המטריד,יידאגו להרביץ לאותו בחור ולסלקו,בנוסף הוא ייכנס למספר שנים בכלא על הטרדה,ובטח שלא הבנות היקרות והתמימות, וכך שימי לב – בשני הסיטואציות הללו הזכר הוא האשם,לא משנה באיזה צד הוא נמצא.

          • הסברתי לך למה אי אפשר להשוות, הסכמת איתי, ובכל זאת אתה חוזר לדפוס השוואתי. כן, גברים מדוכאים מגדרית. כן, מצופה מהם להיות גבר-גבר, וכן, יש עליהם סנקציות אם לא, כן, הם לא יכולים להיות ביסקסואלים [יכולים אבל עם המון סנקציות], כן, הם לא יכולים להתלבש כרצונם [חצאית, איפור, כל דבר שנחשד כנשי], כן, דיכוי מגדרי גברי הוא חרא. כמו כל דיכוי מגדרי. בבקשה, אל תכנס איתי לתחרת מסכנות והשוואות, כי אם נתחיל בזה נשים ינצחו. וזה מגוחך כי אי אפשר באמת להשוות ולכן אי אפשר באמת לנצח, וגם ניצחון בתחרות מסכנות הוא מגוחך ולא תורם לכלום.
            ובכל זאת הייתי רוצה להתייחס למשהו שהזכרת בחצי מילה- למושג שרמוטה. אישה שהיא שרמוטה עדיין נחשבת לאישה, אמרת, ולכן זה יותר טוב מגבר שלא "מזיין", שנהיה אוטומטית לא-גבר. אמנם אנחנו פועלות לניכוס מחדש של המושג שרמוטה כמושג לא שלילי אלא חיובי, אבל כרגע המצב בשטח הוא כך: אישה שהיא שרמוטה לא שווה כלום. אף אחד לא רוצה להתחתן עם שרמוטה, אף אחד לא יתייחס בנחמדות לשרמוטה, כי היא סתם עוד שרמוטה מזדיינת, לא מתחתנים עם שרמוטות ולא משקיעים בשרמוטות, הרי לא צריך והן ישכבו איתי בכל מקרה, לא מביאים שרמוטה להורים ולא מביאים אותה בכלל הביתה. לא מאמינים לשרמוטה כשהיא אומרת שאנסו אותה או שהטרידו אותה, כי היא שרמוטה והיא הביאה את זה על עצמה. ואם מטרידים/תוקפים אותה מינית, אז נו באמת, היא סתם עוד שרמוטה שמתלוננת. שרמוטה מזדיינת עם כולם ונשארת לבד, כי אף אחד לא רוצה פרס – סליחה, אישה – שהרבה גברים כבר קיבלו. אז זה לא שהיא נהיית שרמוטה אבל זה בסדר כי היא עדיין אישה; היא אישה פגומה, לא רצויה, בזויה, עלובה, שמגיעה לה כל היחס המגעיל ואת כל ההטרדות והתקיפות המיניות שהיא תקבל. כי היא שרמוטה והיא תת-אישה, אז זה בסדר. אז אל תאמר שסתם "קוראים לה שרמוטה אבל היא נשארת אישה".
            "גבר צריך לזיין או שהוא לא גבר אמיתי" זה פשוט הצד השני של המטבע הזה. נשים הן הפרס, הניצודות, וגברים הם הציידים. אף אחד לא רוצה פרס/טרף שנתפס כבר על ידי הרבה ציידים אחרים [ובעבר גם רקורד של יותר מגבר אחד נחשב לשרמוטה זולה], כי זה אומר שהוא פרס שקל להשיג, ופרס שקל להשיג לא מעלה את ערכו של הצייד בפני עצמו והחברה. מהצד השני, הציידים צריכים לצוד כמה שיותר, ופרסים כמה שיותר שווים וטרף כמה שיותר קשה להשגה, כדי שיחשבו גברים. הדיכוי המגדרי פועל על כולנו, וההשפעה על מגדר אחד היא לא לא-תלויה בהשפעה על מגדר אחר. הדיכוי פועל על כולנו, בצורות שונות, ומשמר את עצמו. בגלל זה חבל לי הרבה פעמים שאין יותר גברים במאבקים פמיניסטיים רדיקליים, או בכלל גברים פמיניסטיים רדיקליים, כי בסופו של דבר השחרור המגדרי יהיה גם השחרור שלהם.

            דבר אחרון בנושא, לגבי הלא נערי פוסטר להגדרתך, שנשארים חסרי זוגיות – הרבה פעמים, ואני מדברת בהכללה גסה, גברים בין אם הם חלק מהנורמה ובין אם הם מוצאים ממנה, רוצים את הנשים שהדיכוי המגדרי מכתיב: כוסיות, צעירות, "נשיות", שיתנהגו כמו שנשים אמורות להתנהג ויתלבשו כמו שנשים אמורות להתלבש. אם תבוא מישהי מקסימה, אבל, חלילה, עם שיערות בבית השחי – לא ולא. או מישהי לא רזה. או מישהי עם שיער ממש קצר. ברגע שנפסיק עם החשיבה המגוחכת, הרדודה והממוגדרת בטירוף הזאת, יהיו הרבה יותר מערכות יחסים מוצלחות, גם לאלה שנחשבים ל"פחות גברים" מהבחינה החברתית ההטרונורמטיבית.

            עוד פעם אתה נכנס להשוואות וזה קצת מחרפן אותי. בכל אופן, חפצון נשים נחשב לפסול?! חה! אני חושבת שחפצון נשים הוא הדבר הכי נפוץ שיש פחות או יותר. תפתח בערך כל ערוץ, כל סיטקום, כל אתר חדשות, כל אתר, כל פרסומת, כל ספר, כל סרט. נשים הן חפצים, הן קישוט, הן האחר. זה נחשב לפסול על ידי קומץ, שברגע שהן מעיזות לומר משהו על זה צועקים עליהן שהן חבורת פמיניסטיות משועממות והזויות שאף גבר לא רוצה [שזה כמובן העלבון הכי גדול – חפץ לא רצוי! הו לא!]. כן, גברים גם כן מוחפצים. כמו שכבר אמרתי. אבל זה פחות מהותי בתרבות מאשר חפצון נשים. אם מתחשק לך שאביא לך דוגמאות קונקרטיות לחפצון שטבוע בתרבות, בכיף. אבל את זה אני כבר אעשה באופן פרטי כי ההודעות האלה נהיות ארוכות ומסורבלות מדי.

            יבשו שפתיי מלדבר על חוף בוגרשוב, אז לא אגיב באופן מפורט [שוב, אם אתה רוצה, אין לי בעיה באופן פרטי]. מה שכן, לגבי אי השוויוניות בהאשמת גברים באונס: טוב, אתה מודע לזה שזו טענה טיפה מגוחכת, לא? כלומר, יותר מ99 אחוז מהאנסים הם גברים. אם יש גבר ואישה ומקרה אונס, כן, רוב הסיכויים שזה הגבר שאנס. ההאשמה באונס לא שוויונית? כן, טוב, זה גם לא שוויוני שאחת מכל שלוש נשים מותקפת מינית. זה באמת לא שוויוני. ועוד מילה על הטרדות מיניות, אונס וכלא: מטרידנים לא הולכים לכלא, כי בכלל לא מתלוננות עליהם. אם אני, אישית, הייתי מחליטה להתלונן על כל מי שהטריד אותי מינית, לא הייתי מסיימת בעתיד הקרוב. זה כל כך נפוץ שזה כבר בשגרה וכולנו פשוט בולעות ומחליקות את זה. שתבין, הטרדות מיניות הן כל כך נפוצות, שאתמול בדיוק קלטתי שהרבה מקומות אני זוכרת ומזהה לפי זה שהטרידו אותי מינית שם ["טוב, אז אני צריכה להגיע למקום שבו הטריד אותי מישהו ביום הראשון שלי בירושלים, ואז משם לפנות ימינה, ישר, ולפנות שמאל ליד החנות שמולה הטריד אותי אותו זקן מוזר"].
            בקיצור, אנשים לא הולכים לכלא על הטרדות מיניות. אחרת, בתי הכלא היו מפוצצים.
            לגבי אונס: מכיוון שאחוז הנשים שמתלוננות הוא כל כך קטן, ואחוז האנסים שאשכרה מגיעים לשלב של בית משפט ופסק דין עוד יותר קטן, ואחוז אלו שנכנסים לכלא אפילו עוד יותר זעיר – גם אלה נכנסים לכל כך מעט שנים שזה מעליב.

            הערה לסיום: הדיון כאן נהיה מאוד ארוך וזה נראה מסורבל בתגובות. אני מאוד אשמח להמשיך לדבר איתך, אבל אעדיף אם זה יהיה במייל/הודעות בפייסבוק, מה שנוח לך. המייל שלי הוא neta.frie@gmail.com והפייסבוק הוא neta freegan. נשתמע

  7. אבקש את סליחתכן על העובדה שלא שאלתי זאת עד עכשיו, אבל מדוע את מתלוננת על אירועים משפילים לכאורה בעולם החיצון בזמן שאת אמורה להיות במבטח ולהכין לי כריך חמאת אגוזים עם מילוי נוגט? אני מצטער אם דבריי לא ברורים, אבל זה כמו ששוהה בלתי חוקי במדינה מסויימת יתלונן על יחס אגרסיבי מהרשויות או ילד שחמק מהבית על מנת לבלות עם חבריו יתלונן על יחס מבזה מצד הוריו לכשיחזור. הרי מן הסתם שטענות אלו יהיו משוללות מכל בסיס. אצפה לתשובה כנה ברשותך.

    • אישרתי את התגובה שלך בעיקר כדי ששאר קוראות הבלוג יוכלו להתענג על התגובה שלך. משום מה בדיחות נשים למטבח עדיין לא חלפו מן העולם, ודווקא צוברות פופולריות בכל מיני אתרים. אתה מרגיש מצחיק? אתה מרגיש גבר, כי העמדת את האישה הקטנה במקומה? צר לי לאכזב אבל בסופו של דבר יצאת קטן, עצוב, ודיי עלוב.
      מקווה שתתחיל בקרוב לראות בנשים ושאר מגדרים כבני אדם ולא כחפצים/כלי קיבולת לפין שלך. המשך יום נהדר. (:

  8. שלום נטע
    מכיוון שלא ענית לי במייל לתגובתי האחרונה לאחר שהחלפנו כמה פעמים מיילים
    רק רציתי לאחל לך כל טוב ובהצלחה במציאת האושר שלך
    כפי הנדמה את לא אדם מאושר במיוחד – ואפילו לא קרובה לכך
    שיהיה בהצלחה
    ברנש.

    • לא עניתי עדיין מכמה סיבות:
      א. אני עסוקה בהמון דברים ואין לי תמיד זמן לשבת ולכתוב תגובות ארוכות ומנומקות.
      ב. ציינתי בפניך באחת מההודעות שלי את הזעם שאני חווה נוכח מפגש עם העולם. כזה זעם הרגשתי נוכח המפגש עם התגובה שלך. מכיוון שאני יודעת שלצעוק ולזעום עלייך לא יעזור במיוחד, החלטתי לחכות עד שארגע כדי לשקול האם אני מגיבה או לא.

      ודבר נוסף, אשמח אם לא תעריך את כמות האושר/אין אושר שלי, בהתחשב בכך ש, מה לעשות, אתה לא מכיר אותי.

  9. יקירותי, כרגיל פוסט מקסים!! ומאוד מעניין!!!
    אני יושבת ומנסה לחשוב מתי החפיצו אותי בפעם הראשונה, ההטרדות המיניות שחוויתי הן דבר אחד, אבל היו עוד. אני בטוחה בכך, קשה לי לחשוב על זה מכיוון שזה כול כך ביום יום שלנו, כמה עצוב.

    אגב, אני תלמידת תיכון, טבעונית ופמניסטית, וקוראת קבועה של הבלוג הזה! ובעקבות הבלוג הזה החלטתי מה יהיה הנושא של עבודת הגמר של בסוציולוגיה \ פסיכולוגיה. הקשר בין שובניזם (או מעמד האישה) צמחונות (או אכילת בשר) והתנהגות אלימה.

    בקיצור, מחקה כבר לפוסט הבא!!

    • אני מניח שלא תמצאי הרבה קשר,שכן גברים ונשים יחדיו אוכלי בשר קבועים מאז התפתחות האדם להיותו ההומו סאפיאנס(שכן הוא למד מחיות אחרות לצוד)

    • אני יודעת, זה מתסכל למדי. אני זוכרת אחוז דיי ניכר מההטרדות המיניות שלי, אבל החפצון הוא כל הזמן ובכל מקום, וטבוע כל כך עמוק בחברה ובמהות שלנו, שכבר התחושה היא שאין טעם לשים לב אליו יותר.

      נהדר לשמוע שבעקבות הפוסט של טל [הקשר בין דיכוי מגדרי לדיכוי בע"ח] החלטת לבחור בנושא הזה לעבודה שלך. לא קראתי אישית, אבל שמעתי הרבה המלצות על הספר הזה: http://www.caroljadams.com/spom.html שעשוי לעזור לך למדי. ובכללי, נראה כמו קריאה מעניינת. אם תצטרכי עזרה בעבודה שלך, את תמיד מוזמנת לפנות אלינו באופן פרטי [פייסבוק או מייל] ונשמח לעזור לך.

  10. פינגבק: שוטר – מה הוא אומר? | הפרשדונה

  11. אני פשוט נדהם כל פעם מחדש מעודף העדריות ומחוסר האינדיבידואליזם בעולם. וזה בא לידי ביטוי במספר הרב של התגובות שלא מסוגלות להבין את הרעיונות הפשוטים וההגיוניים שאת מעבירה בפוסט, רעיונות שנראה לי שהם טבועים בנו אך נמחקים מתוכנו עקב החברה שלנו ואיך שהיא מעוצבת ע"י הממשלות, התאגידים ופרסומיהם החולים.
    הייתי מצפה מעם כמו העם היהודי שמתפאר בהיסטוריה הארוכה והמייסרת שלו ומבקש רחמים על כל העוולות שנעשו לו (ד"א, אין עם שלא חווה עוולות כאלו ואחרות, בכל מיני גדלים וצורות אז כדאי גם לצאת מהסרט הזה) שיהיה מסוגל להבין את השונה, או יותר נכון להבין שאין דבר כזה שונה אלא שכל בני אדם שמבטאים את עצמן בצורות שונות וכל עוד הצורות הללו לא כוללות בתוכן אונס, רצח, שוד או חטאים מסוג זה, הן צורות לגיטימיות של ביטוי. כמו שיש מיליוני סוג פרחים שמתהדרים במיליוני צבעים שונים וצורות עלים שונות. לא יהיה הגיוני לקבוע שלוע הארי יהיה לא לגיטימי או פוגעני רק מכיוון ששכיחותו בשדה מסוים נמוכה יותר נניח משכיחותה של החרצית. ברור שלא, זה לא הגיוני וכל ניסיון להצדיק שצורת ביטוי כזו או אחרת אינה לגיטימית או פוגענית (שוב, אלא אם היא אכן פוגענית – רצח, שוד, אונס וכדומה) היא בולשיט טהור ושום דבר מעבר לו.

השאירו תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s