לפני כחודש ארגנו יערה, טל אילנה ואני את צעדת השרמוטות התל אביבית. בעקבות ההתעסקות הרבה שלי עם הצעדה והרעיון שמאחוריה, יצא לי לחשוב הרבה על הטרדות שחוויתי ועודני חווה. נהייתי מודעת יותר לתהליך שאני חווה ברוב הפעמים שבהן אני יוצאת מהבית, ויותר מודעת ליחס אותו קיבלתי ברחוב במהלך השנים.
לפני שבועיים צבעתי את השיער שלי בסגול. אמנם לפני כן הוא היה כחול, אבל לא ספגתי הרבה יותר הערות ברחוב מהרגיל בגלל זה. לעומת זאת, כשהחלפתי לסגול, פתאום הרגשתי כמו חוצנית סגלגלה המסתובבת ברחובות ישראל בעוד כולםן בוהות בה בלי בושה.
שבוע אחרי שצבעתי לסגול הלכתי לי כהרגלי לעבודה. ראוי לציין שאני עובדת בירושלים אבל גרה בתל אביב, כך שהדרך הלוך וחזור היא ארוכה למדי. באותו יום ספציפי, כשכל חפצי היה להגיע לעבודה ולחזור ממנה, הוטרדתי בערך כ-7 פעמים (וזה מבלי לספור את כמות המבטים והאצבעות שהופנו לעברי).
אותו יום היה נוראי. אמנם רוב ההטרדות לא היו מיניות, אבל הרגשתי כל כך מזועזעת ומבוישת בעצמי. התחושה שהייתה לי היא שאני כבר לא יצור אנושי; אני מעין חפץ הנע לו ממקום למקום ברחובות העיר, כדי שכולם/ן – מבוגרות וטף כאחד – יוכלו לחוות עליי דעה, כאילו אני בכלל לא שם. “תראי את השערות ברגליים שלה, הן כל כך ארוכות שאפשר לעשות מהן צמות”, “תסתכל תסכל, יש לה שיער סגול! כן, תראה! זה פאה, לא? בעצם לא נראה לי כי הוא אסוף. מה דעתך?”, ועוד. חופצנתי מספר כל כך רב של פעמים, שכבר תהיתי מי, או בעצם מה אני: אנוש או דוממת?
קודם כל, נשאל, מהו חפצון? [1]
חפצון הוא יחס כלפי יצור, אנושי או לא, כאל חפץ (או אובייקט). אותה יצורה שעברה תהליך של החפצה מחליפה צד מסובייקט לאובייקט – ממישהי עם רגשות ותחושות משל עצמה, היא הופכת למעין דבר מה דומם וחלול מתוכן, שאינו באמת מרגיש או חושב. את אותו אובייקט אפשר לשפוט ולבחון, להביע עליו דעה, להשתמש בו ולנצל אותו, לסחור בו ולגזול אותו, מפני שהוא אינו יצור שעומד בפני עצמו, אלא כל מהותו משתקפת דרך היחס שלנו אליו, ולא דרך מעשיו שלו. יצורים שהם לרוב אובייקטים וחפצים הם בעלי חיים, שסוחרים בהם והורגים ומנצלים אותם כאילו לא היו דבר מה חי, וכן נשים, המהוות סחורה וערכן משתקף על פי חיצוניותן וכמה הן נחשקות בתור חפץ. גם אם הן שופטות, עורכות דין, פרופסריות או כל דבר שהוא, דבר זה בא שני להיותן אובייקט, ועל כן הן קודם כל יוערכו לפי אמות מידה אלה: האם הן חפץ מוצלח? כלומר, האם הן אסתטיות? מושכות? מיישרות קו עם תכתיבים של חיצוניות? אם כן, נאפשר לשארית הזהות שלהן להתקיים. אם לא, נבטל את שארית הזהות שלהן מכיוון שהן לא עברו את המבחן החשוב ביותר – הלא הוא הצלחתן בתור חפץ נוי נאה לעין.
אם כך, חוויתי את החפצון הראשון שלי בגיל 16. ככל הנראה דברים דומים קרו עוד לפני כן, אבל זה המקרה הראשון שאני זוכרת והראשון שהותיר בי רושם עמוק, גם אם באותה עת לא ידעתי להדביק שם על התופעה. זה היה קיץ, ובאותו יום נסעתי עם חברה לירושלים. את רוב גיל ההתבגרות חוויתי כנערה שמנה, אבל באותה שנה רזיתי מאוד ובפעם הראשונה בחיי אזרתי את האומץ ללבוש גופייה ומכנסיים קצרים. הלכנו לנו במרכז העיר, כשפתאום עצרה לידנו מכונית ובה יושבות אמא ובת. האמא הצביעה על רגליי החשופות, אמרה לבת שלה “תסתכלי! תסתכלי איזה לבן זה!", ונסעה משם. הייתי כל כך פגועה שלא ידעתי מה לחשוב. איך שהיא הצביעה וקראה לי “זה”, הרגשתי כאילו הייתי קרנף לבן בגן חיות (ואגב זכויות בעלי חיים). בנוסף, כפי שאפשר לנחש, לנערה מתבגרת שתמיד התמודדה עם עודף משקל לא היה גם יותר מדי ביטחון עצמי, וזה הרס את המעט שהצליח להבנות ולאפשר לי לצאת ולחשוף את מושא בושתי – גופי- באותו יום.
כפי שקראנו בקול בצעדת השרמוטות, יש לחברה נטייה להאשים קורבנות של תקיפה מינית. אני רוצה להרחיב את זה ולהוסיף שיש נטייה של האשמה -גם מצדנו- כשמדובר בקריאות מחפצנות. כולן מסכימות שזה לא בסדר שהגבר הגדול והרע נגע לי בירך, אבל כשאני מתלוננת על כך שכמה ילדות הצביעו עליי ובמשך כמה דקות ניהלו שיחה בצעקות על “האישה עם השיער הסגול”, התשובה שאני מקבלת היא ראשית כל מעין מבט של “זה הכל?” ולאחריו משפט מבטל ומקטין דוגמת למה-את-מצפה-כשיש-לך-שיער-סגול, או -זה-אנושי-להיות-סקרן, או טוב-הן-רק-ילדות. למה אני מצפה, באמת? אני מצפה לא להרגיש כמו חפץ כשאני הולכת ברחוב – כן, גם אם השיער שלי סגול. וכן, הן רק ילדות, אבל ההורים שלהן איתן, והן היו איתי במרחב ציבורי סגור שבו כולם שמעו את השיחה הרועשת שלהן, אבל כל הסובבים שתקו – כאילו בשתיקתם הסכימו ש-"כן, טוב, היא בטח לא שמחה מהעניין – אבל יש לה שיער סגול, אז למה היא מצפה".
אני בוחנת את כל החפצונים שחוויתי, ומשווה. בזמן החפצון הראשון שלי, היה לי שיער ארוך וחום, גופיה ומכנסיים, ובאופן כללי לא הייתי "חריגה", כביכול. בין אותו חפצון ראשון ליום שתיארתי בפסקה השנייה הייתי פמית, הייתי בוצ’ה, הייתי שמנה ורזה וממוצעת, היה לי שיער קצר ושיער ארוך, שיער אדום/ג’ינג’י/כחול/סגול/שחור/חום, לבשתי חצאיות ולבשתי מכנסיים, היה לי שיער גוף גלוי וגם רגליים גלוחות, והסתובבתי בהרבה רחובות וערים. בכל פרסונה ומראה כזה או אחר, חופצנתי. הייתי כל כך הרבה ייצוגים שונים של עצמי, אבל תמיד היה ברור שאני נקבה/אישה [2] – ועל כן חופצנתי.
היום, החפץ הזה מדבר, ואומר(ת) שנמאס לי. יש לי מחשבות ורגשות, וכשמתייחסים אליי כאל חפץ – אני נפגעת. כמו בן אדם, כמו יצורה אנושית אמיתית ומוחשית, אני נפגעת. כשהילדה שלך צועקת ומצביעה עליי ברחוב – אני נפגעת. כמפרסמים תמונה שלי כאחת ממארגנות צעדת השרמוטות וחצי מהתגובות עוסקות ב”האם החפץ הזה מספיק נאה כדי שכאילו יהיה לי אכפת ממנו” – אני נפגעת. כשמבטלים את כל התוכן שלי על סמך האם אני קישוט נאה או לא – אני נפגעת, זועמת וכואבת.
ומצד שני, אני כל כך סולדת מהחפצון הזה, מהאופן שבו כל הזמן מתייחסים ומתייחסות אליי כמו חפץ שמותר לבקר מכל זווית אפשרית בכל מקום ובכל זמן – אבל גם אני חוטאת בכך. לא רק כלפי אחרות, אלא גם כלפי עצמי. גם אם אני מנסה להדחיק את זה, הרבה פעמים עוברות במוחי מחשבות בסגנון "אני יותר מדי מכוערת בשביל שיתייחסו אליי ברצינות. לא מגיע לי להרגיש טוב עם עצמי או להרגיש מינית כשאני נראית ככה". ישנן גם המחשבות הבלתי פוסקות על היותי חפץ מכוער ופגום עם השערות האלו ברגליים ובבית השחי, השומן העודף, השיניים הלא לבנות והגובה הנמוך. על האופן שבו אף אחד לא ייקח אותי ברצינות – ובצדק – כאשר אני מתלוננת על הטרדה או תקיפה מינית, כי הרי, אני חפץ מכוער. מי בכלל רוצה להטריד חפץ מכוער? איכס, למה החפץ המכוער הזה חושב שמישהו היה רוצה לעשות משהו מיני איתו?
כשכתבו בתגובות לכתבה על מצעד השרמוטות, על אף שאני יודעת שאני לא אמורה להתייחס לזה, במקום מסוים הסכמתי איתם- אף אחד לא היה רוצה "לעשות אותי", כי אני כל כך לא אטרקטיבית, אז מה אני בכלל מדברת?
זו האובייקטיפיקציה הפנימית שמדברת עכשיו, חוזרת ונשנית, ולא מניחה לי.
אז כן, המחשבה הפמיניסטית הרדיקלית מבטלת את זה בשניות; כשאני קולטת את המחשבות האלה, או כשאני סתם מהרהרת בהן, אני מיד מבינה שברור שאלו שטויות מוחלטות ושהמראה שלי לא קשור לעניין ומה שאני אומרת וחווה לא פחות תקף רק משום שאני חפץ פחות נאה בעיני החברה ההטרונורמטיבית.
ובכל זאת, לא משנה כמה אני קוראת וכמה אני "מבינה" שזה לא משנה איך אני נראית ושזה לא צריך להשפיע, יש פער ענק בין ההבנה לבין ההפנמה. ואמנם אני יותר מפנימה מבעבר, אבל עדיין, אני בעיניי – חפץ. עם כל כמה שאני רוצה להיות חופשייה מהדיכוי המגדרי ומהחפצון שהוא מביא עלינו, אני לא מצליחה להשתחרר, ובספק אם אי פעם אצליח באמת. החפצון תוקף גם מבחוץ וגם מבפנים ומכתר אותנו מכל הצדדים. אני פסימית בעניין הזה, ומבינה-משלימה עם כך שאין לנו כרגע סיכוי להשתחרר מההבניות המגדריות הפנימיות האלה, הנטועות כל כך עמוק במהות שלנו. ההגדרה העצמית שלנו, או לפחות שלי, מבוססת בחלקה על החפצון הזה. אני לא מסוגלת למחוק אותו, כי הוא כבר חלק כל כך אינטגרלי ממני. הוא כמו סרטן, וככזה הוא מנסה תמידית להתפשט ולחלוש על כמה שיותר מהזהות שלנו וכל מה שנותר לנו לעשות הוא להאבק בו.
ובכל זאת, כדי לסיים את הפוסט בנימה קצת יותר אופטימית, אני כן מאמינה שיום אחד נוכל לחיות בלי חפצון, או לפחות לצמצם את השליטה שלו בתחומי חיינו השונים. ולבינתיים, הייתי שמחה לשמוע (בתגובה או באופן פרטי) על החפצונים הראשונים שלכן/ם, או על חפצונים אחרים שהיו משמעותיים עבוריכן. מניסיוני הדל, ברגע שאנחנו פותחות את הפה, מדברות, ומדביקות שם על אותם אירועים שכל כך מציקים לנו ואנחנו לא מבינות למה – אנחנו יוצרות סולידריות זו עם זו, וגם אם זה לא ממגר לחלוטין את הבעיה, זה בהחלט מקל על ההתמודדות שלנו עם הנושא (לפחות במעט).
נטע
_________________________________________________
[1] – התשובה שלי לשאלה הזו אינה מהווה הגדרה מילונית של המילה או מבוססת על ידע אקדמי, אלא לחלוטין מבוססת על התחושה הבסיסית והשורשית שלי, ומשקפת את החוויה שלי, ואת המשמעות של המילה "חפצון", מבחינתי.
[2] – אין בכוונתי לטעון שגברים לא חווים חפצון. כל מי מעז לחרוג מהנורמה הסטרייטית ההטרונורמטיבית של הגבר-גבר, לרוב "חוטף על זה" ומחופצן עד אין סוף. ועם זאת, אני בוחרת שלא להתייחס לתופעה משתי סיבות: הראשונה היא שבעיניי, החפצון הנשי/נקבי הוא חזק בהרבה, ותקף לכל הנשים והנדמות כנשים באשר הן, בניגוד למצב אצל גברים ששם התופעה יותר רווחת בקרב מי שחורג מהנורמה. הסיבה השנייה היא שאני כותבת על חוויותיי שלי, כמי שגודלה כאישה וכמי שנחשבת אוטומטית כאישה בפני הרוב. ולכן אודה שקצת קשה לי לכתוב על החפצון והדיכוי המגדרי הגברי, אם כי הוא קיים בהחלט.
עיקור שורשים 