מניפסט כעס

מאת שי

אני לא יודעת מה מביא אותי לכתוב. אני אישית מאד מפחדת להחזיק בדעות קיצוניות מדי, משום שאח"כ קשה לי להחליט אם אני פועלת בעקבותן או שאני יוצרת אותן בפעולות שלי, ויש הבדל מהותי בין השניים. אבל אני חייבת להגיד את זה, כי מתעוררת בי מצוקה כזו שאני חושבת שמקומה להיאמר ומקומה להאשים. אני חייבת להגיד את זה, כי בעבר לא הייתי מישהי כועסת במיוחד, והיום כעס מכרסם בכל פרשנות או ראייה שלי את העולם הזה, וזה לא פייר שאני אכיל את כל הכעס הזה ואצטרך לשמור אותו לעצמי, כאשר במקרה הפחות טוב הוא יקנה לי אישיות צינית מרירה ובמקרה הגרוע יותר ישבור את רוחי, כשהוא בעצם אשמתם של אחרים.

ואני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. אולי אני אתחיל מהארון, או המונח המגעיל הזה של יציאה מהארון. כל מי שנכפתה פעם בעשיית המעשה הזה יודעת כמה רוע יש בו. כמה זה לא משנה איך יקבלו אותי ואיך יגיבו ל"יציאה" שלי, עצם הצורך במעשה עצמו, עצם העובדה שאני צריכה לשבת מול בני אדם יקרים לי, להוציא את הזהות שלי מהקרביים, להפשיט אותה במילים הכי בסיסיות ומגדירות, וכמו בזירת גלדיאטורים לחכות להטיית האצבע. האם היא תשלול את קיומי, או כמו במקרה שלי – תאשר אותו. ואז באה אסירות התודה

כשם שהגלדיאטורים חבו את חייהם הפתטיים לאותו בעל סמכות שהחליט לחוס עליהם, לשם שעשוע, אני נידונה לאסירות תודה.

אני אהיה אסירת תודה להורים שלי, שמקבלים אותי, ואוהבים אותי, בסוג האהבה שאני אוהבת לכנות : "אהבת ה-על אף" או "אהבת ה-למרות"

אני אהיה אסירת תודה לממסד המקבל, לחברות ולחברים הסטרייטים, לייצוג היחסי, לראש העיר.. אני אנצור כל דגל גאווה תלוי ברחבי העיר, כל פס מעבר חצייה שנצבע, כל חבר כנסת גאה, כל מועדון חדש שנפתח, ואומר בגאווה – תודה! ולעולם, אבל לעולם לא אקח את זה כמובן מאליו.

וכשלא לוקחים דברים כמובנים מאליהם, כברירת מחדל, מפחדים לאבד אותם. והפחד משתק, הפחד מצנזר, הפחד מעקר.

עכשיו זה אולי הזמן לומר שלא יצאתי רק פעם אחת מהארון. אולי פעם אחת יצאתי מהארון שלא בכפייה ישירה, כשהודעתי מרצוני לסביבה שלי שאני נמשכת לנשים. אבל שוב, כפי שתיארתי את תהליך היציאה מהארון  – הטקס של הקרבת הזהות לשם המתנה לאישור, את הריטואל הזה הייתי צריכה לעבור עוד הרבה פעמים, וכל פעם נהיית יותר כואבת מהקודמת. בין אם זה כשבחרתי לעבור לטבעונות, כשלא התגייסתי, כשעברתי דיכאון, כשהתחלתי ללכת להפגנות, כשהתחלתי 'לחטט' בפחים, כשהתחלתי לעשות כל מה שהוא מעבר לשעשוע, הסחת דעת.

אחת היציאות הכי כואבות שלי, שעירערה אותי, החזירה אותי לארון שממנו ניסיתי לצאת והתחילה לפתח בי ניצנים של אנדרופוביה (פחד מגברים) וסטרייטופוביה (פחד מסטרייטים) הייתה כשהתחלתי לתהות למה אני כל הזמן מגלחת את השיער שיש לי ולא הצלחתי למצוא סיבה טובה. בתקופה היחסית קצרה הזו שבה הדבר היחידי שעשיתי היה בסך הכל לא לזייף את המראה שלי, הרגשתי שבפעם הראשונה בכזו קיצוניות ובכזו תדירות היטו בפניי את האצבע כלפי מטה, מתחו מולי קו ואמרו לי, עד כאן! עד כאן את מגיעה עם הזהות שלך. וזו אותה אהבת ה-למרות המסוכנת הזו, שהייתה אחראית לכך. קיבלנו אותך לסבית (זה לא משנה אם אני מגדירה את עצמי ככזו, אני בהכרח כך בעיניי הסטרייטים), ועם שגעונות אחרים, אבל זה פשוט צורם לנו בעיניים. פה את כבר תאבדי את מה שהיית כל כך אסירת תודה כלפיו. אהבת ה-למרות בהכרח מגבילה, בהכרח מציבה גבולות ובהכרח מסתיימת או מסיימת.

למה דווקא השעירות מתחה את הקו הזה? לא רק הבחירה להשאיר שיער לתקופה קצרה (שהייתה קצרה ונשארת  קצרה ולפרקים עד הפעם בה אני נכנעת שוב לתחושת חולשה ופחד) מותחת קווים כאלה. כל פעם אדם או גוף אחר מותחים מולי ומול אחרות קו ואומרים עד כאן, כל פעם על סיבה אחרת. אם זה ההורים שלי כשאני מעיזה לגנות את צה"ל, או להטבאק"ים אחרים כשאני טוענת שבהכרח יש קשר בין הדיכוי שלהן, שלנו, לדיכוי של אחרות, או כשאני מדברת בלשון נקבה  והרבה מקרים אחרים.. אבל בכל המקרים האלה, כאשר מותחים את הקו הזה  עושים זאת מתוך מודעות אליי כאל יצור בעל דעות ומחשבות. מחשבות ודעות מאד מעצבנות, אבל יצור שיש בו קצת מעבר. כשמדובר בשיער, או במראה חיצוני, יש מתיחת קו שלא לוקחת בחשבון את היותי משהו מעבר לקישוט, בין אם קישוט יפה או מכוער, זה מסמכותם של הסטרייטים להחליט.

הפחד הבסיסי ביותר שלי, שאני מניחה שהוא נחלת הרבה נשים או כאלו שלא עוברות בתור גברים, הוא שכשיסתכלו עלי יראו גוף, ותו לא, ויחליטו על סמך הגוף, מי אני; האם אני כוסית, כונפה, תמימה, שובבה, נותנת, כנועה או חנונית. הפחד הבסיסי הזה מהמבטים הצולבים וההרגשה הזו שבאותו רגע שהעין הגברית והפטריארכית בוחנת אותך את לא יותר מחפץ. הפחד הזה קיים תמיד, וההרגשה הזו גם היא קיימת תמיד בין אם אני חלקה או בין אם לא.

אבל כשלא גילחתי, לא רק שהייתי צריכה להתמודד עם חפצון, הייתי צריכה להתמודד עם תחושת הכעס של אותם המחפצנים. האכזבה העמוקה שעוברת במבט שלהם כשהם סורקים את השיער. "איך את מעזה להיראות אחרת ממה שהרשיתי לך?".

לא רק שהרגשתי שיותר סורקים אותי, שיותר בוחנים אותי ומסתכלים עליי, גם הייתי צריכה להתמודד עם הביקורת על האופן בו אני מחללת את קדושת האסתטיקה שלשמה מהלכות נשים ברחובותינו.

אני מנסה להיות חזקה מספיק בשביל להתמודד עם תגובות כאלה, וכל פעם מחדש אני מוצאת את עצמי נכנעת היכנעות רגעית לסכין, שהוא כל כך סימבולי.

איך אני משתחררת מהשיח הסטרייטי, מהשיח הגברי שהופך אותי לכזו קטנה וכזו בלתי נראית. איך אני יכולה לשחרר את עצמי מהמחשבות האלה, כשכל יום, כל מעבר ברחוב גורר אחריו מבטים של גברים?  בין אם אני מאמצת את המראה הסטרייטי ואז יש מצב שעוברת בתור "הייתי מזיין אותה", או שאני מנסה להשתחרר ממנו וחוטפת במקרה הטוב מבטי גועל או במקרה הרע והנפוץ יותר מבטי "המוזרות שלך מחרמנת אותי". איך אני אמורה לנסות לפתח מחשבות ורצונות משלי כשאני יודעת, וכשההורים שלי יודעים, וכשכל החברה שלי בעקיפין יודעת שאני, וכל הנשים האחרות, מחכות ומצפות לאונס שלנו כמו שאנחנו מחכות ומצפות למוות שלנו? וכמו שאומרים לנו לא לעשן ולאכול ג'אנק כי זה מקרב את המוות, אומרים לנו, אל תסתובבו ברחובות בחושך, ואל תלבשו קצר, ואל תשתכרו כי זה יקרב את האונס שלכן.

איך אני אמורה לנסות להיאבק בזה, כשכל יציאה החוצה בין אנשים, היא מאבק כשלעצמו, היא מאבק בתחושה הזו שמפשיטים אותי, שבוחנים אותי ושממיינים אותי לפי שווה זיון או לא שווה זיון.

איך נשים אמורות לחלום על שיוויון כשהחלום של לא להיות מנוצלת פיזית אפילו לא ממומש?

אני כותבת את זה כי אני רוצה להשליך מעליי כל אסירות תודה שאי פעם הייתה לי. כל פעם שהערכתי יותר מישהו או מישהי שקיבלו אותי 'למרות מי שאני', או בעצם שבכלל 'קיבלו אותי'. מה זה בכלל לקבל אותי? אני מסירה מעליי כל בקשת קבלה. החלטתי שאני לא צריכה אותה ולא מייחלת לה, כי היא תמיד תהיה מותנית בכניעה. אני כותבת את זה כי אני רוצה לרסק, לפרק, לשרוף ולהשמיד כל ארון שאי פעם הייתי בו או אי פעם אהיה בו, ולהתנער מכל תודעה שקיים ארון כזה, שאני צריכה להיכנס אליו, להתכנס בתוכו, ולנסות לצאת ממנו. אני רוצה לאמץ את הכעס הזה, ולהשליך אותו על כל מי שמזין אותו, כלפי כל מי שבעקיפין או בישירין מאכיל אותו, אם בהתעלמות ממנו או בלקיחת חלק אקטיבי בהלהטה שלו.

אין פה אמירה חדשנית שלי, הכתיבה הזו מושפעת ויכלה לקרות רק בזכות חברות שלי שאמרו דברים דומים מאד לפניי ונתנו לי את האומץ לחשוב את זה. אבל אני חושבת שכל אחת צריכה לחשוב את זה ולכתוב את זה, ואם לא לכתוב את זה אז לצעוק את זה, לנשום את זה ולירוק את זה בפנים של כל מי שלא מוכן להודות בזה.

אני מודה בכעס הזה, בתקווה שישכך את הפחד. בתקווה שיתן מוצא לפחד, ובתקווה שיירפא את תחלואות הפחד.

***

בימים אלה מתגבש פנזין זעם. טקסטים ושאר דברים שהייתן רוצות שיתפרסמו בו מוזמנות לשלוח ל-neta.frie@gmail.com.

מצעד הגאווה בפתח תקווה

היום צעדנו בפתח תקווה, כ-400 א/נשים, במצעד גאווה אלטרנטיבי רדיקלי ראשון בעיר. היה מרגש לעזור לארגן אותו, והיה מרגש לנאום בסוף.

אם אתם רוצים לראות את הנאומים המכוננים של לירון ושל דן וג, אתן מוזמנות ללחוץ כאן.

 בינתיים, הנאום שלי:

ההבנה לגבי הנטיה המינית שלי, הייתה משונה במקצת. ידעתי שאני נמשכת לבחורים, ואיכשהו, גם לנשים. החברה מחנכת אותנו שזה לא הגיוני. שאתה או הומו או "סטרייט", או לסבית או "סטרייטית", אין דבר כזה גם וגם. ההתחבטויות הללו, בגיל צעיר, הובילו אותי לשמוע מכל עבר – "את סתם ילדה קטנה", "ההורמונים שלך משתוללים", "זה הגיוני בגיל הזה", "את מסוקרנת". אף אחד לא סיפר לי שקיימת קהילה ענקית, שחלק מהחוקרים בתחום אף מניחים שהיא גדולה יותר מהקהילה ההטרוסקסואלית, שמרגישה בדיוק כמוני. שנמשכת לשני מגדרים, או יותר. שיכולה לקיים מערכות יחסים ארוכות ומשמעותיות גם עם גברים, גם עם נשים, וגם עם מי שלא מגדיר עצמה כך או כך. שיכולה להימשך לכל המגדרים, שלא מרגישה בנוח להחליט מראש מה היא מעדיפה. אם כך, תהליך ההבנה שלי היה קשה ומסובך, ולקח כמה שנים טובות. במהלכו, עברה לי המחשבה בראש לצאת מהארון הביסקסואלי, ואז מחיתי אותה בהינף יד כשאמרתי – "אבל יש לסביות אמיתיות, זה בטח יפגע בהן".

כמה שנים אחרי כן, כבר מגדירה את עצמי כביסקסואלית ומבינה שלהיות הטרו זה לגיטימי ולסבית זה לגיטימי אבל גם להיות ביסקסואלית זה לגיטימי, נחתה עליי ההבנה שהתהליך שאני עברתי לא שייך רק לי. הוא שייך לקבוצה מאוד גדולה של א/נשים, שמרגישה שהמגדר או המיניות שנכפתה עליהם על ידי החברה לא מתאימה להם, וגם האלטרנטיבה לא שייכת ללבם. ההבנה הזאת לא נחתה על אף אחד בקלות, ואני לא בטוחה שהיא יכולה. אבל התהליך הארוך הזה נגרם, כך הבנתי, מהצורה בה הממסד והחברה מתייחסים אל כל מי שלא מקבל על עצמו את ההפרדה המגדרית או המינית שלהם.

למה כל ביסקסואלית שיוצאת מהארון נאלצת לשמוע מסביבה לחשושים של "כן, היא בעיקרון הטרו אבל סתם סקרנית" במקרה הטוב, או "הטרו אבל שוכבת עם נשים בשביל להדליק גברים" במקרה הרע? למה כל ביסקסואל שיוצא מהארון נאלץ להדוף טענות ביפוביות של הסובבים אותו אשר מתדיינים על איך הוא הומו שפשוט לא יצא לגמרי מהארון? למה הנטיה המינית שלי – ושלי בלבד – צריכה להיות "מדליקה" מצד אחד או "מגעילה" מצד שני? ומדוע אני חייבת לבחור אם אני אישה או גבר? מדוע אני חייבת לבחור אם אני נמשכת לנשים או לגברים? למה קיימת הדיכוטומיה המטופשת הזאת?

לדעתי, יש תשובה אחת לכל השאלות הללו. גג אחד שגורם לכולן לתסוס ולעלות מעל לפני השטח. כמו שמפרידים אותנו נשים מגברים והומוסקסואלים מהטרוסקסואלים (וכמובן מעלימים את כל שאר הנטיות והמגדרים), כך מפרידים אותנו פעמים רבות בחברה מבני אנוש שהם בדיוק כמונו, מנוצלים בדיוק כמונו – פלסטיניות מיהודים, דתיים מחילוניות, מזרחיות מאשכנזים, ואפילו בעלי חיים מבנות אדם. המטרה של בעלי ההון והפוליטיקאים ששולטים בחיינו היא למנוע מאיתנו לשים לב לכך שאנו מנוצלים, והדרך לעשות זאת היא באמצעות הפרד ומשול. הסיבה לכל אלה היא הקפיטליזם. כשכל אחד ואחת מאיתנו נשחק בעבודה בשביל להרוויח דברים בסיסיים כגון קורת גג, מים זורמים ומזון להחיות את עצמו ואת המשפחה, כאשר אמהות עובדות בשתי עבודות מפרכות ועדיין לא מצליחות לסגור את החודש, כאשר זוגות צריכים לחשוב 7 פעמים לפני שהם מביאים ילדים כי אולי לא יהיה להם כסף להאכיל אותם או לשלוח אותם לבית הספר – הדרך היחידה להשכיח מאיתנו את כאבי היומיום היא לגרום לנו לשקוע במחשבות על איך האשם הוא האחר – הפלסטיני, החרדית, המזרחי, הסודנית, הלהטבא"ק. מציגים להטבא"קים כסוטים, כפושעים, כחולי מין – פשוט כי זאת עוד קבוצה שאפשר להפריד מהכלל. כששני הומוסקסואלים מוצאים מנוחה באתר קרוזינג ידוע – לא, לא בירושלים, אלא בתל אביב בירת ההומואים העולמית – ומגלים שלרעתם זה לא מוצא חן בעיני אנשים מסויימים והם מותקפים באלימות ובברוטאליות, זה בסדר גמור כי הם "עברו על החוק". הרי הם שכבו במקום ציבורי.

עלינו להבין מדוע הם שכבו במקום ציבורי. המצב כרגע הוא שהחברה מוקיעה מתוכה כל מי שלא גבר הטרוסקסואל לבן עשיר אשכנזי ויהודי. כל מי שלא כזה, נתון לפגיעות יומיומיות, לסקסיזם בלתי נפסק, לגזענות וללהטבא"קופוביה. מדוע בכלל צריך "לצאת מהארון"? למה המיניות שלי צריכה להיות העניין של מישהו אחר?

כאשר אדם מחליט לצאת מהארון, מדובר ביותר ממשפט שיוצא לו מהפה, מאבן שנגולה מלבו. מדובר בידיעה של אותו אדם שיש סיכוי טוב שחבריו, הוריו, משפחתו וקרוביו ינתקו איתו קשר או יתייחסו אליו באופן שונה לחלוטין מבעבר. רבים מהאנשים מחליטים שלא לעשות זאת בשביל להימנע מהתגובה החברתית.

כשאישה בוחרת לצאת מהארון במקום עבודתה, היא נתונה להתקפות חוזרות ונשנות של הקולגות שלה ואפילו של הבוסים. אם היא ביסקסואלית, לפתע זה לגיטימי להזמין אותה לשלישייה. אם הוא טרנס, לפתע זה לגיטימי לקרוא לו "קוקסינל" או לבקש ממנו לעשות צרכיו בחדר השירותים השני. אם היא נטול מגדר, זה לגיטימי לבקש ממנה לא ללבוש חצאיות לעבודה. אם היא א-מינית, אז היא פשוט פריג'ידית.

אם כך, תאמרו, מדוע אתם פשוט לא עוברים לתל אביב? שם בטוח להומואים.

אבל כל הדברים הללו לא נעלמים בתל אביב. הרצח בברנוער ב-2009 היה שיא להתקפות חוזרות ונשנות אשר ממשיכות עוד היום. כל המקרים הללו היו בתל אביב. איך אפשר לבקש מכולנו לעבור לתל אביב, אם גם שם לא בטוח להיות להטבא"ק?!

התקפות על נשים ועל להטבא"ק קורות כל הזמן, במיוחד בפריפריה, במיוחד בפתח תקווה. בכל מקום שיש בו להטבא"קופוביה, צריכים להיות מאבקים כנגדה. אם אבחר ללכת ברחוב בבגדים רחבים, סביר להניח שיקראו לי "לסבית" או "בוצ'ה", אם ידידי יבחר ללבוש חצאית יקראו לו "הומו", יצביעו, יצחקו ולעתים גם יצלמו, ובכל מקרה כל בחורה תחווה ברחוב שריקות מזלזלות, נגיעות, או משפטים מכוננים כגון "אבל למה את לא מחייכת?!". אני לא חפץ של אף אחד – זה לא משנה מה יש לי בין הרגליים, מה אני מרגישה, או עם מי אני שוכבת.

להטבא"ק דתי צריך לאזור כל כך הרבה אומץ על מנת לצאת מהארון. להטבא"ק אתיופי גם כן. יש בפתח תקווה להטבא"קים, יש בבאר שבע להטבא"קים, יש גם בירושלים להטבא"קים, וגם בעזה. ההפחדה הממסדית – אני לא יודעת אם שמעתם, אבל כולנו פה עומדים להתאבד בגיל 40, לפי חברת הכנסת הגזענית והימנית אנסטסיה מיכאלי מ"ישראל ביתנו" – לא תעזור. אנחנו כאן ונישאר כאן, גם אם זה בפריפריה, גם אם זה בפתח תקווה. לא נעבור דירה כי למישהו לא נעים לראות אותנו ברחוב. עד שהמצב לא יתוקן, לא ניתן לממסד לנצל אותנו ולספר לעולם על "בירת ההומואים הבינלאומית" ועל הקבלה של הומואים במדינת ישראל. לא ניתן לשום עירייה לצבוע מעבר חציה או לתלות דגלי גאווה הומולסביים ברחוב שבו כל אחת ואחד מאיתנו מוטרדים.

בסנט פטרבורג עוברים חוקים להטבא"קופוביים והרדיפה לא מפסיקה כנגד קהילות לא-הטרוסקסואליות. המשבר הכלכלי העולמי פוגע בעיקר בשכבות מוחלשות, ביניהן להטבא"קים בלי גב משפחתי, אשר נזרקו לרחוב בגלל נטיותיהם המיניות או זהותם המגדרית. מצב הדיכוי התמידי שחווים לסביות, הומואים, טרנסיות, ביסקסואלים, א-מיניות וקווירים פוגע בכולם, בכל העולם, בישראל, בפתח תקווה, ואפילו בתל אביב. רק לא מכבר נשמעו סיפורים של ניצול פוגעני של להטבא"קים פלסטינים בזמן מלחמות, על ידי השב"כ.

לא אכפת לי שאתם חושבים שזה "לא טבעי", אני אפילו לא אתן את הטיעון הברור מאליו שגם בעלי חיים מקיימים יחסי מין לא-הטרוסקסואליים. הדבר המהותי פה הוא להבין שזה לא משנה מה אני בוחרת לעשות ואיך אני פועלת, מה שמשנה הוא שאני צריכה להרגיש בטוחה ללכת ברחוב, ואני לא מרגישה ככה, לא בפתח תקווה ולא בתל אביב.

זכותי לבחור מה אני רוצה לעשות. זכותי לבחור אם אני רוצה להביא ילדים או שלא, זכותי לבחור אם אני רוצה להתחתן או שלא, זכותי להחליט שאני לא רוצה להיות בקשר מונוגמי או שאני רוצה להיות בדס"מית. אף אחד לא יגיד לי שזאת תקופה שעוברת! אף אחד לא יגיד לי שאני נמשכת לנשים כי אני רוצה להדליק גברים!

אני לא מוכנה שאף אחד יאמר לי שבצבא יש שוויון זכויות כאשר גברים יכולים להביא נשק הביתה ולהשתמש בו נגד הנשים בבית! מיליטריזם הוא לא הפתרון לשנאת להטבא"ק, ואפשרות הגיוס של הומוסקסואלים לצבא לא מהווה פתרון כאשר הצבא כובש אזורים שלמים אשר בהם נמצאים להטבא"קים ומדכא אותם! כל סוגי הדיכוי קשורים יד ביד, ולא ניתן להפרידם.

כולנו צריכים להיאבק ביחד, פלסטיניות ויהודים, מזרחים ואשכנזיות, להטבא"קים והטרוסקסואליות, נשים וגברים ונטולי מגדר, עד שנפיל את השיטה שמדכאת ומנצלת את כולנו. הממסד הגזעני וההומופובי אשר טומן בחובו מפלגות כמו ישראל ביתנו אשר מנפצת זכויות הומואים על ימין ועל שמאל, וצבא שמעודד פינקווש – כלומר, הסטת הדיון הציבורי מהפשעים שהמדינה מבצעת באמצעות הילול מצב הלהטבא"ק בישראל – בדמות בימוי תמונה גיי-פרינדלי לכאורה של שני חיילים הטרוסקסואליים אשר מחזיקים ידיים. אנחנו נישאר כאן. אומרים לנו שמאבקי הלהטבא"ק הגדולים נגמרו בשנות ה-70', אבל אנחנו צריכים להבין שלא השגנו עדיין את כל הזכויות שלנו.

אנו דורשות מימון מהמדינה למרכזים גאים לנוער, ומקומות מגורים חלופיים לנוער להטבא"קי שנזרק מביתו, זאת בנוסף לדיור ציבורי לכולן. אנו דורשים חינוך מיני אמיתי בבתי הספר – במהלך כל שנותיי במערכת החינוך הישראלית חוויתי 3 שיעורי חינוך מיני, מביניהם אחד היה סרט קצר על אינטרסקס שנראה כמו סרט טבע וגרם לכולם "לתקן" את המצב – שיספר על כל מיני סוגי מיניות, אפשרויות ומגדרים! אנו דורשות בכל בית ספר הרצאות של טרנסיות, ביסקסואלים, אינטרסקס, הומואים, לסביות, קוויריות וא-מיניים שיסבירו שתמיד קיימות אפשרויות אחרות, ושהרגשות שאנו חווים הם לגיטימיים! אני דורשים מימון ממשלתי נרחב לשיעורי החינוך המיני, במקום שיעורים ל"חינוך לערכי משפחה" מסורתיים שממומנים כיום על ידי הממשלה, ומדכאים כל סוג משפחה גרעינית שונה מהמשפחה המקובלת! אנו דורשות אחיות ויועצים בבתי הספר אשר יהיו ממומנים על ידי העירייה ושיהיו מעורים בנושאי מיניות ומגדרים שונים! אנו קוראים לארגוני מורים לקחת חלק במאבק נגד להטבא"קופוביה ולתמוך במאבק למען חינוך מיני נורמלי בבתי הספר! אנו דורשות ממורים ומורות להילחם נגד כל גילוי הומופוביה בבתי הספר! אנו דורשים ביטוח בריאות במימון מלא על ידי המדינה, שיכסה גם תהליכים לשינוי מין! אנו דורשות הלאמה של הגז, הלאמת חברות שהופרטו וביטול הטבות המס של הטייקונים, כי זה לא הגיוני שאנחנו נממן אותם כשאנחנו לא מצליחים לסגור את החודש!

אנו דורשות הקמת מפלגת עובדים רחבה שתילחם בסקסיזם, בלהטבא"קופוביה, בגזענות ובדיכוי. עד שלא נשנה את השיטה, שנאת הלהטבא"ק לא תסתיים.

החפצון הראשון שלי

לפני כחודש ארגנו יערה, טל אילנה ואני את צעדת השרמוטות התל אביבית. בעקבות ההתעסקות הרבה שלי עם הצעדה והרעיון שמאחוריה, יצא לי לחשוב הרבה על הטרדות שחוויתי ועודני חווה. נהייתי מודעת יותר לתהליך שאני חווה ברוב הפעמים שבהן אני יוצאת מהבית, ויותר מודעת ליחס אותו קיבלתי ברחוב במהלך השנים.

לפני שבועיים צבעתי את השיער שלי בסגול. אמנם לפני כן הוא היה כחול, אבל לא ספגתי הרבה יותר הערות ברחוב מהרגיל בגלל זה. לעומת זאת, כשהחלפתי לסגול, פתאום הרגשתי כמו חוצנית סגלגלה המסתובבת ברחובות ישראל בעוד כולםן בוהות בה בלי בושה.

שבוע אחרי שצבעתי לסגול הלכתי לי כהרגלי לעבודה. ראוי לציין שאני עובדת בירושלים אבל גרה בתל אביב, כך שהדרך הלוך וחזור היא ארוכה למדי. באותו יום ספציפי, כשכל חפצי היה להגיע לעבודה ולחזור ממנה, הוטרדתי בערך כ-7 פעמים (וזה מבלי לספור את כמות המבטים והאצבעות שהופנו לעברי).

אותו יום היה נוראי. אמנם רוב ההטרדות לא היו מיניות, אבל הרגשתי כל כך מזועזעת ומבוישת בעצמי. התחושה שהייתה לי היא שאני כבר לא יצור אנושי; אני מעין חפץ הנע לו ממקום למקום ברחובות העיר, כדי שכולם/ן – מבוגרות וטף כאחד – יוכלו לחוות עליי דעה, כאילו אני בכלל לא שם. “תראי את השערות ברגליים שלה, הן כל כך ארוכות שאפשר לעשות מהן צמות”, “תסתכל תסכל, יש לה שיער סגול! כן, תראה! זה פאה, לא? בעצם לא נראה לי כי הוא אסוף. מה דעתך?”, ועוד. חופצנתי מספר כל כך רב של פעמים, שכבר תהיתי מי, או בעצם מה אני: אנוש או דוממת?

קודם כל, נשאל, מהו חפצון? [1]

חפצון הוא יחס כלפי יצור, אנושי או לא, כאל חפץ (או אובייקט). אותה יצורה שעברה תהליך של החפצה מחליפה צד מסובייקט לאובייקט – ממישהי עם רגשות ותחושות משל עצמה, היא הופכת למעין דבר מה דומם וחלול מתוכן, שאינו באמת מרגיש או חושב. את אותו אובייקט אפשר לשפוט ולבחון, להביע עליו דעה, להשתמש בו ולנצל אותו, לסחור בו ולגזול אותו, מפני שהוא אינו יצור שעומד בפני עצמו, אלא כל מהותו משתקפת דרך היחס שלנו אליו, ולא דרך מעשיו שלו. יצורים שהם לרוב אובייקטים וחפצים הם בעלי חיים, שסוחרים בהם והורגים ומנצלים אותם כאילו לא היו דבר מה חי, וכן נשים, המהוות סחורה וערכן משתקף על פי חיצוניותן וכמה הן נחשקות בתור חפץ. גם אם הן שופטות, עורכות דין, פרופסריות או כל דבר שהוא, דבר זה בא שני להיותן אובייקט, ועל כן הן קודם כל יוערכו לפי אמות מידה אלה: האם הן חפץ מוצלח? כלומר, האם הן אסתטיות? מושכות? מיישרות קו עם תכתיבים של חיצוניות? אם כן, נאפשר לשארית הזהות שלהן להתקיים. אם לא, נבטל את שארית הזהות שלהן מכיוון שהן לא עברו את המבחן החשוב ביותר – הלא הוא הצלחתן בתור חפץ נוי נאה לעין.

אם כך, חוויתי את החפצון הראשון שלי בגיל 16. ככל הנראה דברים דומים קרו עוד לפני כן, אבל זה המקרה הראשון שאני זוכרת והראשון שהותיר בי רושם עמוק, גם אם באותה עת לא ידעתי להדביק שם על התופעה. זה היה קיץ, ובאותו יום נסעתי עם חברה לירושלים. את רוב גיל ההתבגרות חוויתי כנערה שמנה, אבל באותה שנה רזיתי מאוד ובפעם הראשונה בחיי אזרתי את האומץ ללבוש גופייה ומכנסיים קצרים. הלכנו לנו במרכז העיר, כשפתאום עצרה לידנו מכונית ובה יושבות אמא ובת. האמא הצביעה על רגליי החשופות, אמרה לבת שלה “תסתכלי! תסתכלי איזה לבן זה!", ונסעה משם. הייתי כל כך פגועה שלא ידעתי מה לחשוב. איך שהיא הצביעה וקראה לי “זה”, הרגשתי כאילו הייתי קרנף לבן בגן חיות (ואגב זכויות בעלי חיים). בנוסף, כפי שאפשר לנחש, לנערה מתבגרת שתמיד התמודדה עם עודף משקל לא היה גם יותר מדי ביטחון עצמי, וזה הרס את המעט שהצליח להבנות ולאפשר לי לצאת ולחשוף את מושא בושתי – גופי- באותו יום.

כפי שקראנו בקול בצעדת השרמוטות, יש לחברה נטייה להאשים קורבנות של תקיפה מינית. אני רוצה להרחיב את זה ולהוסיף שיש נטייה של האשמה -גם מצדנו- כשמדובר בקריאות מחפצנות. כולן מסכימות שזה לא בסדר שהגבר הגדול והרע נגע לי בירך, אבל כשאני מתלוננת על כך שכמה ילדות הצביעו עליי ובמשך כמה דקות ניהלו שיחה בצעקות על “האישה עם השיער הסגול”, התשובה שאני מקבלת היא ראשית כל מעין מבט של “זה הכל?” ולאחריו משפט מבטל ומקטין דוגמת למה-את-מצפה-כשיש-לך-שיער-סגול, או -זה-אנושי-להיות-סקרן, או טוב-הן-רק-ילדות. למה אני מצפה, באמת? אני מצפה לא להרגיש כמו חפץ כשאני הולכת ברחוב – כן, גם אם השיער שלי סגול. וכן, הן רק ילדות, אבל ההורים שלהן איתן, והן היו איתי במרחב ציבורי סגור שבו כולם שמעו את השיחה הרועשת שלהן, אבל כל הסובבים שתקו – כאילו בשתיקתם הסכימו ש-"כן, טוב, היא בטח לא שמחה מהעניין – אבל יש לה שיער סגול, אז למה היא מצפה".

אני בוחנת את כל החפצונים שחוויתי, ומשווה. בזמן החפצון הראשון שלי, היה לי שיער ארוך וחום, גופיה ומכנסיים, ובאופן כללי לא הייתי "חריגה", כביכול. בין אותו חפצון ראשון ליום שתיארתי בפסקה השנייה הייתי פמית, הייתי בוצ’ה, הייתי שמנה ורזה וממוצעת, היה לי שיער קצר ושיער ארוך, שיער אדום/ג’ינג’י/כחול/סגול/שחור/חום, לבשתי חצאיות ולבשתי מכנסיים, היה לי שיער גוף גלוי וגם רגליים גלוחות, והסתובבתי בהרבה רחובות וערים. בכל פרסונה ומראה כזה או אחר, חופצנתי. הייתי כל כך הרבה ייצוגים שונים של עצמי, אבל תמיד היה ברור שאני נקבה/אישה [2] – ועל כן חופצנתי.

היום, החפץ הזה מדבר, ואומר(ת) שנמאס לי. יש לי מחשבות ורגשות, וכשמתייחסים אליי כאל חפץ – אני נפגעת. כמו בן אדם, כמו יצורה אנושית אמיתית ומוחשית, אני נפגעת. כשהילדה שלך צועקת ומצביעה עליי ברחוב – אני נפגעת. כמפרסמים תמונה שלי כאחת ממארגנות צעדת השרמוטות וחצי מהתגובות עוסקות ב”האם החפץ הזה מספיק נאה כדי שכאילו יהיה לי אכפת ממנו” – אני נפגעת. כשמבטלים את כל התוכן שלי על סמך האם אני קישוט נאה או לא – אני נפגעת, זועמת וכואבת.

ומצד שני, אני כל כך סולדת מהחפצון הזה, מהאופן שבו כל הזמן מתייחסים ומתייחסות אליי כמו חפץ שמותר לבקר מכל זווית אפשרית בכל מקום ובכל זמן – אבל גם אני חוטאת בכך. לא רק כלפי אחרות, אלא גם כלפי עצמי. גם אם אני מנסה להדחיק את זה, הרבה פעמים עוברות במוחי מחשבות בסגנון "אני יותר מדי מכוערת בשביל שיתייחסו אליי ברצינות. לא מגיע לי להרגיש טוב עם עצמי או להרגיש מינית כשאני נראית ככה". ישנן גם המחשבות הבלתי פוסקות על היותי חפץ מכוער ופגום עם השערות האלו ברגליים ובבית השחי, השומן העודף, השיניים הלא לבנות והגובה הנמוך. על האופן שבו אף אחד לא ייקח אותי ברצינות – ובצדק – כאשר אני מתלוננת על הטרדה או תקיפה מינית, כי הרי, אני חפץ מכוער. מי בכלל רוצה להטריד חפץ מכוער? איכס, למה החפץ המכוער הזה חושב שמישהו היה רוצה לעשות משהו מיני איתו?

כשכתבו בתגובות לכתבה על מצעד השרמוטות, על אף שאני יודעת שאני לא אמורה להתייחס לזה, במקום מסוים הסכמתי איתם- אף אחד לא היה רוצה "לעשות אותי", כי אני כל כך לא אטרקטיבית, אז מה אני בכלל מדברת?

זו האובייקטיפיקציה הפנימית שמדברת עכשיו, חוזרת ונשנית, ולא מניחה לי.
אז כן, המחשבה הפמיניסטית הרדיקלית מבטלת את זה בשניות; כשאני קולטת את המחשבות האלה, או כשאני סתם מהרהרת בהן, אני מיד מבינה שברור שאלו שטויות מוחלטות ושהמראה שלי לא קשור לעניין ומה שאני אומרת וחווה לא פחות תקף רק משום שאני חפץ פחות נאה בעיני החברה ההטרונורמטיבית.
ובכל זאת, לא משנה כמה אני קוראת וכמה אני "מבינה" שזה לא משנה איך אני נראית ושזה לא צריך להשפיע, יש פער ענק בין ההבנה לבין ההפנמה. ואמנם אני יותר מפנימה מבעבר, אבל עדיין, אני בעיניי – חפץ. עם כל כמה שאני רוצה להיות חופשייה מהדיכוי המגדרי ומהחפצון שהוא מביא עלינו, אני לא מצליחה להשתחרר, ובספק אם אי פעם אצליח באמת. החפצון תוקף גם מבחוץ וגם מבפנים ומכתר אותנו מכל הצדדים. אני פסימית בעניין הזה, ומבינה-משלימה עם כך שאין לנו כרגע סיכוי להשתחרר מההבניות המגדריות הפנימיות האלה, הנטועות כל כך עמוק במהות שלנו. ההגדרה העצמית שלנו, או לפחות שלי, מבוססת בחלקה על החפצון הזה. אני לא מסוגלת למחוק אותו, כי הוא כבר חלק כל כך אינטגרלי ממני. הוא כמו סרטן, וככזה הוא מנסה תמידית להתפשט ולחלוש על כמה שיותר מהזהות שלנו וכל מה שנותר לנו לעשות הוא להאבק בו.

ובכל זאת, כדי לסיים את הפוסט בנימה קצת יותר אופטימית, אני כן מאמינה שיום אחד נוכל לחיות בלי חפצון, או לפחות לצמצם את השליטה שלו בתחומי חיינו השונים. ולבינתיים, הייתי שמחה לשמוע (בתגובה או באופן פרטי) על החפצונים הראשונים שלכן/ם, או על חפצונים אחרים שהיו משמעותיים עבוריכן. מניסיוני הדל, ברגע שאנחנו פותחות את הפה, מדברות, ומדביקות שם על אותם אירועים שכל כך מציקים לנו ואנחנו לא מבינות למה – אנחנו יוצרות סולידריות זו עם זו, וגם אם זה לא ממגר לחלוטין את הבעיה, זה בהחלט מקל על ההתמודדות שלנו עם הנושא (לפחות במעט).

נטע

_________________________________________________

[1] – התשובה שלי לשאלה הזו אינה מהווה הגדרה מילונית של המילה או מבוססת על ידע אקדמי, אלא לחלוטין מבוססת על התחושה הבסיסית והשורשית שלי, ומשקפת את החוויה שלי, ואת המשמעות של המילה "חפצון", מבחינתי.

[2] – אין בכוונתי לטעון שגברים לא חווים חפצון. כל מי מעז לחרוג מהנורמה הסטרייטית ההטרונורמטיבית של הגבר-גבר, לרוב "חוטף על זה" ומחופצן עד אין סוף. ועם זאת, אני בוחרת שלא להתייחס לתופעה משתי סיבות: הראשונה היא שבעיניי, החפצון הנשי/נקבי הוא חזק בהרבה, ותקף לכל הנשים והנדמות כנשים באשר הן, בניגוד למצב אצל גברים ששם התופעה יותר רווחת בקרב מי שחורג מהנורמה. הסיבה השנייה היא שאני כותבת על חוויותיי שלי, כמי שגודלה כאישה וכמי שנחשבת אוטומטית כאישה בפני הרוב. ולכן אודה שקצת קשה לי לכתוב על החפצון והדיכוי המגדרי הגברי, אם כי הוא קיים בהחלט.

בין דיכוי מגדרי לדיכוי בעלי החיים

את הסיפור שמחבר בין מיליטריזם להמשך השליטה הגברית (בחברה הישראלית, לדוגמא) כולנו כבר מכירות היטב. למעשה, זה לא רק סיפור אחד; ישנו בנק של סיפורים שמדגים את החיבור בין דיכוי מגדרי ואלימות. כמו הסיפור על כלי הנשק שמשמשים כביכול ל"הגנה" על החברה (במישור הלאומי\ציבורי) ואחר כך מיובאים עם המאבטחים\חיילים למרחב הביתי ומאיימים על ביטחונן האישי של נשים. ישנו הסיפור המשמעותי לא פחות, על עמדות הכוח הפוליטיות בחברה שלנו, שבאופן כללי מאוישות לרוב על ידי גברים-גנרלים, כך שנשים מנועות מלהתקדם לעברן.

אני לא הפמיניסטית-טבעונית היחידה ובטח שלא הראשונה שאוהבת לספר לכולם כמה כל סוגי הדיכוי קשורים זה בזה, ואיך המאבק בכולם, יחד, חשוב. הפוסט הזה מדבר על הקשר בין פמיניזם לטבעונות. ההקבלה שנעשתה בו מהווה השראה למה שאכתוב כאן. בכל אופן, לאחר הקריאה חשבתי שאוכל אולי לדבר על זווית טיפה אחרת בקשר בין זכויות בעלי חיים ונשים. אני כותבת את זה מתוך הנחה שאם עוד לא נתקלתי בהקבלה דומה, אני זוכה בלגיטימציה להתיימר לכתוב לכן על כך. אם אני טועה, עמכן הסליחה, ודלגו לפוסט הבא (האמת היא שכדאי לכן, יש שם מתכון לגולאש).

בימים אלו (התאריך המדויק אינו זכור לי) אני חוגגת שנה של טבעונות. בפסח שעבר צפיתי בהרצאה של גארי יורופסקי  ולאחר כמעט 12 חודשים של צמחונות, הסרטונים הקצרים של ההתעללות בחיות משק אשר מוצגים באמצע ההרצאה שברו אותי לגמרי. מבחינה רעיונית אני לא משתגעת על פורנו של סבל, אבל תמונות הזוועה של חיות מוטלות על רצפה מזוהמת מצואה ומשמיעות צווחות אחרונות של חוסר אונים לפני שהן נרצחות הן מה שהוביל אותי לעבר אחת ההחלטות החשובות שעשיתי בחיי. בנושא קצת אחר, ובאותה השנה, התחלתי להיחשף לטקסטים פמיניסטיים – והמושג הזה, פמיניזם, שהתפארתי בו בטח מאז גיל 10, קיבל פתאום תוקף רעיוני ובסיס מדעי כמעט.

כפמיניסטית וטבעונית ובאופן כללי בחורה די מתריסה, את נקלעת לאינספור ויכוחים פוליטיים עם מי שלא מסכימים איתך. ואחרי שתסבירי בסבלנות את טענותייך בנוגע לסבלן של החיות ו'בעיותיהן' של הנשים בעולם, הקאמבק הכי נפוץ – של הליברלים, השמרנים, ומי שלא תרצי – יהיה משהו בסגנון "אבל ככה זה בטבע". תשאלי אותם למה הם אוכלים בשר – "כי ככה זה בטבע". למה אתם נגעלים משיער גוף נשי ולמה לדעתכן הטרוסקסואליות היא ברירת המחדל? "נולדנו להרגיש ככה". ולמה נשים לא מגיעות לעמדות כוח בחברה כמו גברים, ולמה אתם צריכים להיות החזקים והשולטים והכובשים ואנחנו החלשות והנשלטות? "כי ככה הטבע עשה את כולנו". [1]

כלומר, אותם האנשים לוקחים תפישות חברתיות נפוצות (בנוגע למגדר ול"זכות הטבעית" של האדם לשלוט בשאר החיות), מנסים לשייך להן נופך מהותני ומולד, והרי לכם\ן הטיעון האלמותי: "ככה זה בטבע!". ככה, חברות, מוסרת מהפרט האחריות לדיכוי.

אבל איך כל זה קשור לזכויות בעלי חיים ודיכוי מגדרי? האין אנחנו נתקלות בטיעונים מהותניים מסוג זה גם כשאנחנו מתנגדות לאלימות, לקפיטליזם, או לגזענות? (אתייחס עכשיו לטרנסופוביה והומופוביה כקשורות לדיכוי מגדרי על שלל גווניו באופן שכולנו מבינות). ובכן, זה נכון. לא פעם הוסבר לי באריכות כי זו "דרכו של האדם" (טיעון מקביל לכל טיעוני ה"טבע" באשר הם) כאשר התנגדתי לחלוקת המשאבים בעולם כפי שהיא (סלחו לי על שטחיותה של הדוגמא). "זה טבעי שהחזק ישלוט וייקח את הכוח, זאת תחרות, וזה נורמאלי". כמו כן, זה טבעי שהאדם הלבן יהיה יותר מצליח כי הוא יותר חכם מהשאר.

מה שמייחד את דיכוי בעלי החיים והנשים הוא שאמנם ניתן לדמיין חברה חופשית מקונפליקט אתני, או למשל, חברה יותר שוויונית שכמעט שאין בה מעמדות– אבל האם אי פעם התקיימה חברה בלי בעלי חיים או נשים? אני לא אנתרופולוגית או סוציולוגית אבל אני מניחה שהתשובה היא לא. לכן, כאשר כל אותם שוביניסטים \ סוגנים משייכים את המצב הקיים לטבע, הם מתכוונים בעצם לאיזושהי נקודה בעבר הפרה-היסטורי שבה החליט הגבר שגופן של הנשים הוא שלו, וגופן של החיות גם. סביר להניח שלדעתם נפלה עליהם האחריות לדאוג לחיות ולנשים (לכן אנחנו מונעים מהן לעבוד, לכן אנחנו כולאים את הכבשים, ועל כן גם הבעלות).
מדובר בנקודה (המדומיינת) בזמן – או המיתוס לגביה – שבה התחילה הציביליזציה, אשר מעצם קיומה הגדירה את עצמה מול הטבע (תרבות היא ההיפך מטבע, ולכן התרבות שלנו צריכה לגנות אותו ולהתעלות מעליו, ובעיקר – לעשות עליו מניפולציות לצרכינו). ומה בין הניגוד בין טבע ותרבות לניגוד בין הגבר לאישה ולחיות?

שרי ב. אורטנר היא פרופסור לאנתרופולוגיה ופמיניסטית אמריקאית. לפני קצת יותר מ-40 שנה היא כתבה מאמר שהכותרת שלו היא "האם היחס בין הנשי לגברי הוא כמו היחס שבין הטבע לתרבות?" (או באנגלית: is female to male as nature to culture?. ספוילר: התשובה היא "כן"). אני חושבת שניתן למצוא בתיאוריה המרתקת שהיא מציגה במאמרה בסיס הגיוני לקשר בין דיכוי מגדרי לדיכוי בעלי החיים.

ראשית כל, היא מסבירה כי דיכוי מגדרי הוא מנת חלקה של כל תרבות בהיסטוריה (על אף שבכל תרבות הוא לובש צורה שונה). לאחר מכן אורטנר מציבה את השאלה הבאה: "מהו המאפיין המשותף לכל התרבויות המוביל אותן לכך שהן משייכות ערך נמוך יותר לנשים?" ועונה: "…זהו ה"טבע" במובנו הכללי ביותר".[2]

החיות הן מן הסתם חלק מהטבע. הנשים הן גם. אורטנר טוענת (באריכות ובהצלחה רבה, אך כאן אסכם לפי הבנתי) כי על פניו נדמה שגופן של הנשים נשלט יותר בידי הטבע– דוגמא אחת היא המחזור החודשי. ובכלל, היריון ולידה גורמים לנשים כל כך הרבה כאב וסבל שנדמה שהגוף – או הטבע – פועל כאן הרבה יותר למען דור ההמשך (כלומר, למען עיקרון "טבעי" שהוא מעבר לטובתנו) מאשר למעננו. הגבר, כמבסס של התרבות והכללים שלה, שאינו נתון לפגעיו של הטבע, הוא קצת מעליו. לכן הוא זכה בשליטה על הגוף הנשי ועל גופן של החיות. מכיוון שעל פי הנחתה של אורטנר כל תרבות מגדירה את עצמה מול הטבע, ומכיוון שהנשים מעצם אופיין הביולוגי (ועוד מספר סיבות) תמיד יקושרו איתו, זו הסיבה האנתרופולוגית ההגיונית לכך שכמעט כל תרבות שאי פעם נחקרה ראתה נשים כנחותות ודיכאה אותן (אני מוסיפה כאן את החיות למשוואה על דעת עצמי מכיוון שלא שמעתי על הרבה תרבויות שבחרו שלא לנצל חיות בכלל).

הלגיטימציה שסוגי הדיכוי האלו מקבלים מהחברה וממי שמבססים את התרבות השתנתה עם השנים. כאשר עסקה התרבות המערבית בהגדרת השוויון בין כל בני האדם (באמצעות אמנות חברתיות וכדומה) ובהגדרת הזכויות הטבעיות והפוליטיות של האדם – נושא הדיכוי המגדרי וזכויות הנשים הופרדו לחלוטין מהפוליטיקה. בתוך הדיכוטומיה של האישי\ציבורי, וא-פוליטי\פוליטי, מן הסתם הוצב נושא היחס המגדרי הבלתי-שוויוני כעניין אישי מאוד ולכן גם לא פוליטי במהותו. עד היום, סוגיות רבות במאבק הפמיניסטי משויכות על ידי רבים לאישי (של התא המשפחתי, לא של הציבור). גם זכויות בעלי חיים שויכו מאז ומעולם לחצי האישי של הדיכוטומיה: האם התוכן של הצלחת שלי פוליטי? ובהקשר הנשי, האם מה שקורה בביתי – או במיטה שלי, פוליטי?

ויכול להיות שאני טועה. אבל העובדה היא שאם יש שני מאבקים שנדחקים תמיד אל הא-פוליטיות תחת טענות דומות אלו הם המאבקים למען זכויות בעלי חיים וחופש מגדרי. וכמו שכולנו יודעות, ברגע שנושא מסומן כא-פוליטי, הסיכוי שנצליח להשתחרר ולשחרר מכבלי הדיכוי שלו הוא קלוש. בואו נבטל ביחד את הדיכוטומיה הזו בין האישי לפוליטי, בין האישי לציבורי.

(טל)

________________________________________________
[1] –  יש לציין ששמרנים נחושים במיוחד יסבירו לכן איך ההבדלים הפיסיולוגיים בין נקבות לזכרים משפיעים על תפקידכן המגדרי בעולם. וסוגנים נחושים אף פחות יסבירו שהם נולדו עם ניבים כדי לנגוס בחיות. זוהי תת-קטגוריה של הסברים שמשתמשים ב"טבע" (במובנו החייתי יותר) כדי להצדיק דיכוי.

[2] –  כאשר אני משתמשת במילה "טבע" בהקשרים של הפסקאות הראשונות בפוסט מדובר במה שמרבית החברה רואה כנורמאלי ביחס למגדר שלך או למין הביולוגי שלך (בני ובנות אדם). בהקשר למאמר של אורטנר אני משתמשת במילה "טבע" כדי לתאר את ההיפך מתרבות. או במילותיה: "אנחנו מזהים את התרבות עם המושג של תודעה אנושית, או עם תוצריה –תוצרים רוחניים וגם טכנולוגיים – אשר משמשים כאמצעים שבעזרתם מנסה האנושות לבסס את שליטתה בטבע".