מניפסט כעס

מאת שי

אני לא יודעת מה מביא אותי לכתוב. אני אישית מאד מפחדת להחזיק בדעות קיצוניות מדי, משום שאח"כ קשה לי להחליט אם אני פועלת בעקבותן או שאני יוצרת אותן בפעולות שלי, ויש הבדל מהותי בין השניים. אבל אני חייבת להגיד את זה, כי מתעוררת בי מצוקה כזו שאני חושבת שמקומה להיאמר ומקומה להאשים. אני חייבת להגיד את זה, כי בעבר לא הייתי מישהי כועסת במיוחד, והיום כעס מכרסם בכל פרשנות או ראייה שלי את העולם הזה, וזה לא פייר שאני אכיל את כל הכעס הזה ואצטרך לשמור אותו לעצמי, כאשר במקרה הפחות טוב הוא יקנה לי אישיות צינית מרירה ובמקרה הגרוע יותר ישבור את רוחי, כשהוא בעצם אשמתם של אחרים.

ואני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. אולי אני אתחיל מהארון, או המונח המגעיל הזה של יציאה מהארון. כל מי שנכפתה פעם בעשיית המעשה הזה יודעת כמה רוע יש בו. כמה זה לא משנה איך יקבלו אותי ואיך יגיבו ל"יציאה" שלי, עצם הצורך במעשה עצמו, עצם העובדה שאני צריכה לשבת מול בני אדם יקרים לי, להוציא את הזהות שלי מהקרביים, להפשיט אותה במילים הכי בסיסיות ומגדירות, וכמו בזירת גלדיאטורים לחכות להטיית האצבע. האם היא תשלול את קיומי, או כמו במקרה שלי – תאשר אותו. ואז באה אסירות התודה

כשם שהגלדיאטורים חבו את חייהם הפתטיים לאותו בעל סמכות שהחליט לחוס עליהם, לשם שעשוע, אני נידונה לאסירות תודה.

אני אהיה אסירת תודה להורים שלי, שמקבלים אותי, ואוהבים אותי, בסוג האהבה שאני אוהבת לכנות : "אהבת ה-על אף" או "אהבת ה-למרות"

אני אהיה אסירת תודה לממסד המקבל, לחברות ולחברים הסטרייטים, לייצוג היחסי, לראש העיר.. אני אנצור כל דגל גאווה תלוי ברחבי העיר, כל פס מעבר חצייה שנצבע, כל חבר כנסת גאה, כל מועדון חדש שנפתח, ואומר בגאווה – תודה! ולעולם, אבל לעולם לא אקח את זה כמובן מאליו.

וכשלא לוקחים דברים כמובנים מאליהם, כברירת מחדל, מפחדים לאבד אותם. והפחד משתק, הפחד מצנזר, הפחד מעקר.

עכשיו זה אולי הזמן לומר שלא יצאתי רק פעם אחת מהארון. אולי פעם אחת יצאתי מהארון שלא בכפייה ישירה, כשהודעתי מרצוני לסביבה שלי שאני נמשכת לנשים. אבל שוב, כפי שתיארתי את תהליך היציאה מהארון  – הטקס של הקרבת הזהות לשם המתנה לאישור, את הריטואל הזה הייתי צריכה לעבור עוד הרבה פעמים, וכל פעם נהיית יותר כואבת מהקודמת. בין אם זה כשבחרתי לעבור לטבעונות, כשלא התגייסתי, כשעברתי דיכאון, כשהתחלתי ללכת להפגנות, כשהתחלתי 'לחטט' בפחים, כשהתחלתי לעשות כל מה שהוא מעבר לשעשוע, הסחת דעת.

אחת היציאות הכי כואבות שלי, שעירערה אותי, החזירה אותי לארון שממנו ניסיתי לצאת והתחילה לפתח בי ניצנים של אנדרופוביה (פחד מגברים) וסטרייטופוביה (פחד מסטרייטים) הייתה כשהתחלתי לתהות למה אני כל הזמן מגלחת את השיער שיש לי ולא הצלחתי למצוא סיבה טובה. בתקופה היחסית קצרה הזו שבה הדבר היחידי שעשיתי היה בסך הכל לא לזייף את המראה שלי, הרגשתי שבפעם הראשונה בכזו קיצוניות ובכזו תדירות היטו בפניי את האצבע כלפי מטה, מתחו מולי קו ואמרו לי, עד כאן! עד כאן את מגיעה עם הזהות שלך. וזו אותה אהבת ה-למרות המסוכנת הזו, שהייתה אחראית לכך. קיבלנו אותך לסבית (זה לא משנה אם אני מגדירה את עצמי ככזו, אני בהכרח כך בעיניי הסטרייטים), ועם שגעונות אחרים, אבל זה פשוט צורם לנו בעיניים. פה את כבר תאבדי את מה שהיית כל כך אסירת תודה כלפיו. אהבת ה-למרות בהכרח מגבילה, בהכרח מציבה גבולות ובהכרח מסתיימת או מסיימת.

למה דווקא השעירות מתחה את הקו הזה? לא רק הבחירה להשאיר שיער לתקופה קצרה (שהייתה קצרה ונשארת  קצרה ולפרקים עד הפעם בה אני נכנעת שוב לתחושת חולשה ופחד) מותחת קווים כאלה. כל פעם אדם או גוף אחר מותחים מולי ומול אחרות קו ואומרים עד כאן, כל פעם על סיבה אחרת. אם זה ההורים שלי כשאני מעיזה לגנות את צה"ל, או להטבאק"ים אחרים כשאני טוענת שבהכרח יש קשר בין הדיכוי שלהן, שלנו, לדיכוי של אחרות, או כשאני מדברת בלשון נקבה  והרבה מקרים אחרים.. אבל בכל המקרים האלה, כאשר מותחים את הקו הזה  עושים זאת מתוך מודעות אליי כאל יצור בעל דעות ומחשבות. מחשבות ודעות מאד מעצבנות, אבל יצור שיש בו קצת מעבר. כשמדובר בשיער, או במראה חיצוני, יש מתיחת קו שלא לוקחת בחשבון את היותי משהו מעבר לקישוט, בין אם קישוט יפה או מכוער, זה מסמכותם של הסטרייטים להחליט.

הפחד הבסיסי ביותר שלי, שאני מניחה שהוא נחלת הרבה נשים או כאלו שלא עוברות בתור גברים, הוא שכשיסתכלו עלי יראו גוף, ותו לא, ויחליטו על סמך הגוף, מי אני; האם אני כוסית, כונפה, תמימה, שובבה, נותנת, כנועה או חנונית. הפחד הבסיסי הזה מהמבטים הצולבים וההרגשה הזו שבאותו רגע שהעין הגברית והפטריארכית בוחנת אותך את לא יותר מחפץ. הפחד הזה קיים תמיד, וההרגשה הזו גם היא קיימת תמיד בין אם אני חלקה או בין אם לא.

אבל כשלא גילחתי, לא רק שהייתי צריכה להתמודד עם חפצון, הייתי צריכה להתמודד עם תחושת הכעס של אותם המחפצנים. האכזבה העמוקה שעוברת במבט שלהם כשהם סורקים את השיער. "איך את מעזה להיראות אחרת ממה שהרשיתי לך?".

לא רק שהרגשתי שיותר סורקים אותי, שיותר בוחנים אותי ומסתכלים עליי, גם הייתי צריכה להתמודד עם הביקורת על האופן בו אני מחללת את קדושת האסתטיקה שלשמה מהלכות נשים ברחובותינו.

אני מנסה להיות חזקה מספיק בשביל להתמודד עם תגובות כאלה, וכל פעם מחדש אני מוצאת את עצמי נכנעת היכנעות רגעית לסכין, שהוא כל כך סימבולי.

איך אני משתחררת מהשיח הסטרייטי, מהשיח הגברי שהופך אותי לכזו קטנה וכזו בלתי נראית. איך אני יכולה לשחרר את עצמי מהמחשבות האלה, כשכל יום, כל מעבר ברחוב גורר אחריו מבטים של גברים?  בין אם אני מאמצת את המראה הסטרייטי ואז יש מצב שעוברת בתור "הייתי מזיין אותה", או שאני מנסה להשתחרר ממנו וחוטפת במקרה הטוב מבטי גועל או במקרה הרע והנפוץ יותר מבטי "המוזרות שלך מחרמנת אותי". איך אני אמורה לנסות לפתח מחשבות ורצונות משלי כשאני יודעת, וכשההורים שלי יודעים, וכשכל החברה שלי בעקיפין יודעת שאני, וכל הנשים האחרות, מחכות ומצפות לאונס שלנו כמו שאנחנו מחכות ומצפות למוות שלנו? וכמו שאומרים לנו לא לעשן ולאכול ג'אנק כי זה מקרב את המוות, אומרים לנו, אל תסתובבו ברחובות בחושך, ואל תלבשו קצר, ואל תשתכרו כי זה יקרב את האונס שלכן.

איך אני אמורה לנסות להיאבק בזה, כשכל יציאה החוצה בין אנשים, היא מאבק כשלעצמו, היא מאבק בתחושה הזו שמפשיטים אותי, שבוחנים אותי ושממיינים אותי לפי שווה זיון או לא שווה זיון.

איך נשים אמורות לחלום על שיוויון כשהחלום של לא להיות מנוצלת פיזית אפילו לא ממומש?

אני כותבת את זה כי אני רוצה להשליך מעליי כל אסירות תודה שאי פעם הייתה לי. כל פעם שהערכתי יותר מישהו או מישהי שקיבלו אותי 'למרות מי שאני', או בעצם שבכלל 'קיבלו אותי'. מה זה בכלל לקבל אותי? אני מסירה מעליי כל בקשת קבלה. החלטתי שאני לא צריכה אותה ולא מייחלת לה, כי היא תמיד תהיה מותנית בכניעה. אני כותבת את זה כי אני רוצה לרסק, לפרק, לשרוף ולהשמיד כל ארון שאי פעם הייתי בו או אי פעם אהיה בו, ולהתנער מכל תודעה שקיים ארון כזה, שאני צריכה להיכנס אליו, להתכנס בתוכו, ולנסות לצאת ממנו. אני רוצה לאמץ את הכעס הזה, ולהשליך אותו על כל מי שמזין אותו, כלפי כל מי שבעקיפין או בישירין מאכיל אותו, אם בהתעלמות ממנו או בלקיחת חלק אקטיבי בהלהטה שלו.

אין פה אמירה חדשנית שלי, הכתיבה הזו מושפעת ויכלה לקרות רק בזכות חברות שלי שאמרו דברים דומים מאד לפניי ונתנו לי את האומץ לחשוב את זה. אבל אני חושבת שכל אחת צריכה לחשוב את זה ולכתוב את זה, ואם לא לכתוב את זה אז לצעוק את זה, לנשום את זה ולירוק את זה בפנים של כל מי שלא מוכן להודות בזה.

אני מודה בכעס הזה, בתקווה שישכך את הפחד. בתקווה שיתן מוצא לפחד, ובתקווה שיירפא את תחלואות הפחד.

***

בימים אלה מתגבש פנזין זעם. טקסטים ושאר דברים שהייתן רוצות שיתפרסמו בו מוזמנות לשלוח ל-neta.frie@gmail.com.