מניפסט כעס

מאת שי

אני לא יודעת מה מביא אותי לכתוב. אני אישית מאד מפחדת להחזיק בדעות קיצוניות מדי, משום שאח"כ קשה לי להחליט אם אני פועלת בעקבותן או שאני יוצרת אותן בפעולות שלי, ויש הבדל מהותי בין השניים. אבל אני חייבת להגיד את זה, כי מתעוררת בי מצוקה כזו שאני חושבת שמקומה להיאמר ומקומה להאשים. אני חייבת להגיד את זה, כי בעבר לא הייתי מישהי כועסת במיוחד, והיום כעס מכרסם בכל פרשנות או ראייה שלי את העולם הזה, וזה לא פייר שאני אכיל את כל הכעס הזה ואצטרך לשמור אותו לעצמי, כאשר במקרה הפחות טוב הוא יקנה לי אישיות צינית מרירה ובמקרה הגרוע יותר ישבור את רוחי, כשהוא בעצם אשמתם של אחרים.

ואני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. אולי אני אתחיל מהארון, או המונח המגעיל הזה של יציאה מהארון. כל מי שנכפתה פעם בעשיית המעשה הזה יודעת כמה רוע יש בו. כמה זה לא משנה איך יקבלו אותי ואיך יגיבו ל"יציאה" שלי, עצם הצורך במעשה עצמו, עצם העובדה שאני צריכה לשבת מול בני אדם יקרים לי, להוציא את הזהות שלי מהקרביים, להפשיט אותה במילים הכי בסיסיות ומגדירות, וכמו בזירת גלדיאטורים לחכות להטיית האצבע. האם היא תשלול את קיומי, או כמו במקרה שלי – תאשר אותו. ואז באה אסירות התודה

כשם שהגלדיאטורים חבו את חייהם הפתטיים לאותו בעל סמכות שהחליט לחוס עליהם, לשם שעשוע, אני נידונה לאסירות תודה.

אני אהיה אסירת תודה להורים שלי, שמקבלים אותי, ואוהבים אותי, בסוג האהבה שאני אוהבת לכנות : "אהבת ה-על אף" או "אהבת ה-למרות"

אני אהיה אסירת תודה לממסד המקבל, לחברות ולחברים הסטרייטים, לייצוג היחסי, לראש העיר.. אני אנצור כל דגל גאווה תלוי ברחבי העיר, כל פס מעבר חצייה שנצבע, כל חבר כנסת גאה, כל מועדון חדש שנפתח, ואומר בגאווה – תודה! ולעולם, אבל לעולם לא אקח את זה כמובן מאליו.

וכשלא לוקחים דברים כמובנים מאליהם, כברירת מחדל, מפחדים לאבד אותם. והפחד משתק, הפחד מצנזר, הפחד מעקר.

עכשיו זה אולי הזמן לומר שלא יצאתי רק פעם אחת מהארון. אולי פעם אחת יצאתי מהארון שלא בכפייה ישירה, כשהודעתי מרצוני לסביבה שלי שאני נמשכת לנשים. אבל שוב, כפי שתיארתי את תהליך היציאה מהארון  – הטקס של הקרבת הזהות לשם המתנה לאישור, את הריטואל הזה הייתי צריכה לעבור עוד הרבה פעמים, וכל פעם נהיית יותר כואבת מהקודמת. בין אם זה כשבחרתי לעבור לטבעונות, כשלא התגייסתי, כשעברתי דיכאון, כשהתחלתי ללכת להפגנות, כשהתחלתי 'לחטט' בפחים, כשהתחלתי לעשות כל מה שהוא מעבר לשעשוע, הסחת דעת.

אחת היציאות הכי כואבות שלי, שעירערה אותי, החזירה אותי לארון שממנו ניסיתי לצאת והתחילה לפתח בי ניצנים של אנדרופוביה (פחד מגברים) וסטרייטופוביה (פחד מסטרייטים) הייתה כשהתחלתי לתהות למה אני כל הזמן מגלחת את השיער שיש לי ולא הצלחתי למצוא סיבה טובה. בתקופה היחסית קצרה הזו שבה הדבר היחידי שעשיתי היה בסך הכל לא לזייף את המראה שלי, הרגשתי שבפעם הראשונה בכזו קיצוניות ובכזו תדירות היטו בפניי את האצבע כלפי מטה, מתחו מולי קו ואמרו לי, עד כאן! עד כאן את מגיעה עם הזהות שלך. וזו אותה אהבת ה-למרות המסוכנת הזו, שהייתה אחראית לכך. קיבלנו אותך לסבית (זה לא משנה אם אני מגדירה את עצמי ככזו, אני בהכרח כך בעיניי הסטרייטים), ועם שגעונות אחרים, אבל זה פשוט צורם לנו בעיניים. פה את כבר תאבדי את מה שהיית כל כך אסירת תודה כלפיו. אהבת ה-למרות בהכרח מגבילה, בהכרח מציבה גבולות ובהכרח מסתיימת או מסיימת.

למה דווקא השעירות מתחה את הקו הזה? לא רק הבחירה להשאיר שיער לתקופה קצרה (שהייתה קצרה ונשארת  קצרה ולפרקים עד הפעם בה אני נכנעת שוב לתחושת חולשה ופחד) מותחת קווים כאלה. כל פעם אדם או גוף אחר מותחים מולי ומול אחרות קו ואומרים עד כאן, כל פעם על סיבה אחרת. אם זה ההורים שלי כשאני מעיזה לגנות את צה"ל, או להטבאק"ים אחרים כשאני טוענת שבהכרח יש קשר בין הדיכוי שלהן, שלנו, לדיכוי של אחרות, או כשאני מדברת בלשון נקבה  והרבה מקרים אחרים.. אבל בכל המקרים האלה, כאשר מותחים את הקו הזה  עושים זאת מתוך מודעות אליי כאל יצור בעל דעות ומחשבות. מחשבות ודעות מאד מעצבנות, אבל יצור שיש בו קצת מעבר. כשמדובר בשיער, או במראה חיצוני, יש מתיחת קו שלא לוקחת בחשבון את היותי משהו מעבר לקישוט, בין אם קישוט יפה או מכוער, זה מסמכותם של הסטרייטים להחליט.

הפחד הבסיסי ביותר שלי, שאני מניחה שהוא נחלת הרבה נשים או כאלו שלא עוברות בתור גברים, הוא שכשיסתכלו עלי יראו גוף, ותו לא, ויחליטו על סמך הגוף, מי אני; האם אני כוסית, כונפה, תמימה, שובבה, נותנת, כנועה או חנונית. הפחד הבסיסי הזה מהמבטים הצולבים וההרגשה הזו שבאותו רגע שהעין הגברית והפטריארכית בוחנת אותך את לא יותר מחפץ. הפחד הזה קיים תמיד, וההרגשה הזו גם היא קיימת תמיד בין אם אני חלקה או בין אם לא.

אבל כשלא גילחתי, לא רק שהייתי צריכה להתמודד עם חפצון, הייתי צריכה להתמודד עם תחושת הכעס של אותם המחפצנים. האכזבה העמוקה שעוברת במבט שלהם כשהם סורקים את השיער. "איך את מעזה להיראות אחרת ממה שהרשיתי לך?".

לא רק שהרגשתי שיותר סורקים אותי, שיותר בוחנים אותי ומסתכלים עליי, גם הייתי צריכה להתמודד עם הביקורת על האופן בו אני מחללת את קדושת האסתטיקה שלשמה מהלכות נשים ברחובותינו.

אני מנסה להיות חזקה מספיק בשביל להתמודד עם תגובות כאלה, וכל פעם מחדש אני מוצאת את עצמי נכנעת היכנעות רגעית לסכין, שהוא כל כך סימבולי.

איך אני משתחררת מהשיח הסטרייטי, מהשיח הגברי שהופך אותי לכזו קטנה וכזו בלתי נראית. איך אני יכולה לשחרר את עצמי מהמחשבות האלה, כשכל יום, כל מעבר ברחוב גורר אחריו מבטים של גברים?  בין אם אני מאמצת את המראה הסטרייטי ואז יש מצב שעוברת בתור "הייתי מזיין אותה", או שאני מנסה להשתחרר ממנו וחוטפת במקרה הטוב מבטי גועל או במקרה הרע והנפוץ יותר מבטי "המוזרות שלך מחרמנת אותי". איך אני אמורה לנסות לפתח מחשבות ורצונות משלי כשאני יודעת, וכשההורים שלי יודעים, וכשכל החברה שלי בעקיפין יודעת שאני, וכל הנשים האחרות, מחכות ומצפות לאונס שלנו כמו שאנחנו מחכות ומצפות למוות שלנו? וכמו שאומרים לנו לא לעשן ולאכול ג'אנק כי זה מקרב את המוות, אומרים לנו, אל תסתובבו ברחובות בחושך, ואל תלבשו קצר, ואל תשתכרו כי זה יקרב את האונס שלכן.

איך אני אמורה לנסות להיאבק בזה, כשכל יציאה החוצה בין אנשים, היא מאבק כשלעצמו, היא מאבק בתחושה הזו שמפשיטים אותי, שבוחנים אותי ושממיינים אותי לפי שווה זיון או לא שווה זיון.

איך נשים אמורות לחלום על שיוויון כשהחלום של לא להיות מנוצלת פיזית אפילו לא ממומש?

אני כותבת את זה כי אני רוצה להשליך מעליי כל אסירות תודה שאי פעם הייתה לי. כל פעם שהערכתי יותר מישהו או מישהי שקיבלו אותי 'למרות מי שאני', או בעצם שבכלל 'קיבלו אותי'. מה זה בכלל לקבל אותי? אני מסירה מעליי כל בקשת קבלה. החלטתי שאני לא צריכה אותה ולא מייחלת לה, כי היא תמיד תהיה מותנית בכניעה. אני כותבת את זה כי אני רוצה לרסק, לפרק, לשרוף ולהשמיד כל ארון שאי פעם הייתי בו או אי פעם אהיה בו, ולהתנער מכל תודעה שקיים ארון כזה, שאני צריכה להיכנס אליו, להתכנס בתוכו, ולנסות לצאת ממנו. אני רוצה לאמץ את הכעס הזה, ולהשליך אותו על כל מי שמזין אותו, כלפי כל מי שבעקיפין או בישירין מאכיל אותו, אם בהתעלמות ממנו או בלקיחת חלק אקטיבי בהלהטה שלו.

אין פה אמירה חדשנית שלי, הכתיבה הזו מושפעת ויכלה לקרות רק בזכות חברות שלי שאמרו דברים דומים מאד לפניי ונתנו לי את האומץ לחשוב את זה. אבל אני חושבת שכל אחת צריכה לחשוב את זה ולכתוב את זה, ואם לא לכתוב את זה אז לצעוק את זה, לנשום את זה ולירוק את זה בפנים של כל מי שלא מוכן להודות בזה.

אני מודה בכעס הזה, בתקווה שישכך את הפחד. בתקווה שיתן מוצא לפחד, ובתקווה שיירפא את תחלואות הפחד.

***

בימים אלה מתגבש פנזין זעם. טקסטים ושאר דברים שהייתן רוצות שיתפרסמו בו מוזמנות לשלוח ל-neta.frie@gmail.com.

  1. אני חושבת שהבעיה העיקרית שעלתה מהפוסט הזה, היא לא "אהבת ה-על אף", לא היציאה מהארון, לא השובניזם והחפצון, לא האנדרופוביה והסטרייטופוביה, הבעיה המרכזית היא שאת, כן את, אוהבת לכעוס. שימי לב כמה בלאגן, כמה חוסר סדר וגיבוב של נושאים שכביכול קשורים אחד לשני אבל בעצם כלל לא קשורים אלא רק אמורים להציג אותך ואת שאר חברותייך באור ליברלי ונאור עלו פה. את פשוט אוהבת לכעוס. את וחברותייך. במקום להעריך את מה שיש לך, את משקיעה אנרגיות בכעס. ועל מה? כל פעם משהו אחר. טבעונית, דכאונית, לסבית, פמינסטית, כל שמות התואר המאד נחמדים האלה נכנסים תחת אותה מטריה של "אני אדם נאור וחושב, אני אוהב לכעוס על העולם כי זה הופך אותי למישהו". ואת וחברותייך, שעסוקות בלכעוס על העולם ועל איך הגלגל מסתובב לו, רק מוכיחות כמה הכעס שלכן מאולץ ומעורר רחמים.
    את כועסת על זה שקרובייך ואהובייך קיבלו את היציאה שלך מהארון? על זה את כועסת? את אומרת שזה דבר מובן מאליו ואת בכלל לא צריכה להוקיר תודה על כך? אז תני לי לגלות לך משהו, כותבת יקרה, כל דבר בחיים שלך אינו מובן מאליו. עצם זה שאת הולכת על שתי רגליים ועצם זה שאת מסוגלת לכתוב את הפוסט הזה לא מובן מאליו. הקליקה המוזרה הזו שלכן עסוקה רק בלכעוס. כי מה מייחד אתכן? שאתן גרות תחת קורת גג מוגנת, יש לכן מיטה נוחה וחמה לישון בה, יש לכן כסף, משפחה אוהבת ותומכת…קצת משעמם לא? אין אקשן! אז מה נשאר לעשות? לכעוס! כי הרי לכעוס על המשטר ועל השלטון ועל החיילים ועל המשפחה שלא קיבלה את היותך לסבית מוכיח כמה אינך ריקנית מתוכן וכמה את ערכית. כעס! זו מילת המפתח. כעס מראה אותך כבן אדם חושב, בן אדם עם אידיאולוגיה, עם השקפות עולם. אתן רק מזדהות עם החלשים, רק צועקות ססמאות, רק בוכות על זה שגברים מסתכלים עליכן ועל שיערות הגוף שלכן. זו הבעיה, הגברים מסתכלים על שיערות הגוף שלכן! סוד קטן: גם הנשים. סוד עוד יותר קטן: גם ילדים קטנים, גם קשישים. סוד גדול: כל העולם מסתכל על איך שאתן נראות. ולמה? כי זו האנושות. זה הטבע. אז נכון שמותר לכעוס על החברה הגועלית שמכתיבה לנו את אידיאל היופי ומכתיבה לנו מה נחשב נשי, אבל שום דבר לא ישנה את זה. לא משנה כמה תכעסי. שום דבר לא ישנה את עצם העובדה שלכל אחד יש מראה חיצוני ובשל היותו "חיצוני" רואים אותו. מסתכלים עליו. אנשים שופטים אותו. יוצר רושם ראשוני. לבקש מהם לא לעשות זאת, זה ילדותי ולא מציאותי, כמו כל הפוסט הזה.

  2. התגובה שמעלי:

    כל ההנחות שלך נשברות לרסיסים מתוך התגובה שלך. כשאת/ה אומר/ת : "…כי זו האנושות. זה הטבע." אני משער שזו השורה התחתונה. עכשיו, "טבע" ו"אנושות" זה לא אותו הדבר. למה? כי "אנושות" מורכבת מחברות שונות (מאוד, מאוד) בהן ישנם סטנדרטים שונים לדברים שונים, בין היתר למראה חיצוני "נורמטיבי".
    או שאת/ה תמימ/ה או שאת/ה קצת בור/ה, אבל להניח שאותם סטנדרטים נורמטיביים משותפים לכל האנושות- יעני, בכל חברה, בכל מדינה יש "איך צריך" ו"איך לא" זה כבר סליחה, טמטום. בנוסף, וזו הנקודה החשובה יותר, אותם סטנדרטים אינם "טבעיים" כפי שאמרת אלא דינמיים ותלויים במשתנים רבים ומתוך כך משתנים ומקבלים צורה חדשה כל הזמן. ולכן, מה שאת/ה מכנה ,הכעס" של הכותבת וחברותיה שמשתמע מדברייך שהוא לשם הכעס עצמו, אינו אלא, כפי שהיא מתארת במילים ברורות להפליא, התסכול שלה מהנסיון של אלמנטים שונים בחברה לשמר סטנדרטים נורמטיביים "נכונים" ובכך להקיא מהחברה את כל אילו שאינם עומדים בקריטריונים.
    קיצר, קצת פרספקטיבה, רגישות והבנת הנקרא לא יזיקו לך

    ולשי: סלחי לי שאני פונה אליך רק אחרי התגובה לתגובה שלפני, פשוט הייתי חייב.
    הטקסט שלך, אני חייב להודות, די מצמרר אותי כגבר, כי אני יודע שאני נופל, אינסטינקטיבית ולא רק אל אותה התנהגות שאת מתארת שמופנית כלפייך. אני יודע שבמידה רבה אני (ושאר הגברים ובכלל אנשים) תוצר של חינוך, תרבות ושאר מרכיבי החברה, אבל לא מרגיש שזה אמור "לנחם" ובטח שזה לא מצדיק התנהלות שכזו. מה שכן, טקסטים כמו שלך מחדדים אצלי (ואני מקווה שגם אצל אחרים) הבנה עמוקה של נשים וגברים, את ההייררכיה המגדרית הנוקשה והרומסת ועוזרים לי לעשות בדיקה ביקורתית עצמית בנוגע לדברים שאת אומרת. קשה מאוד לעקור מהשורש תפיסת עולם פטריארכלית (ברמה האישית כמובן, שלא לדבר על כלל החברה), אבל כל דרך מתחילה בצעד אחד.

    שוב, כתבת יפה ונוגע, מקווה שתאהבי את עצמך יותר ויותר למרות הסביבה המקשה והאטומה

  3. כשאמרתי שאני מקווה שתאהבי את עצמך יותר ויותר וכו', התכוונתי לכך שאני מקווה שיהיה לך קל יותר לא להיות מושפעת מתגובות שליליות המופנות כלפייך מהסביבה…

  4. אני יודעת שזה קצת טפשי, אבל תודה שכתבת את המילים האלו.
    כמי שמתקיימת כל חיי על האיזון הבלתי אפשר בין למחוק את עצמי לתמיד ולחלוטין לבין לבטא את עצמי (אפילו בדברים זעירים ביותר) ולספוג את המחיר של הסביבה (שמוביל לעוד מחיקה… ממש מעגל קסמים יש כאן) למרות שהביטוי העצמי עושה לי טוב.
    ניסחת בבהירות ורגישות מה שהרגשתי רוב חיי. אני שמחה לדעת שאני לא לבד.

  5. היה לי מעניין לקרוא. אני מכיר מעט את היציאות התדירות מארון אבל הרבה פחות את אי הקבלה. הכי הזדהיתי עם הניסיון להילחם בתחושת "אסירות התודה".
    אבל אני גם חושב שהיבדלות היא דרך חיים בעייתית ומגבילה, וכעס וייאוש עלולים להביא אליה. הייחוד תמיד ידרוש מהמחזיק בו לעמוד אל מול הרוב, כי זה טיבו. אז אולי הדרך היא לכעוס ולצעוק אבל גם למצוא זמן וכוחות לדבר ולהסביר?

  6. פינגבק: מה השאלה « האחות הגדולה

  7. פינגבק: המוזרות המגדרית שלי « הלא אנושית מהר כרוב

  8. לפעמים אני רואה את בתי השחי שלי, שטיפולי הלייזר כמעט העלימו לחלוטין את השיערות בהם, ואני מרגישה קצת מוזר. שאף פעם לא תהיה בי עוד השאלה האם לגלח את השיער שם או לא.
    מזל שעוד ברגליים נשארו לי שערות (למרות שגם, הרבה פחות, הודות לטיפולים) ושם החלטתי שאני מראה לעולם ושכולם יסתנוורו.

    זה גם גרם לי לחשוב על האסירות תודה שלי שאנשים אוהבים אותי. אני הרבה יותר נורמטיבית, אבל הרבה פעמים אני ממש נפעמת מזה. אתמול לי ולחבר הייתה שיחה ארוכה על זה- שהוא רגיל שלוקחים אותו כמובן מאליו, ואני רגילה שלא אוהבים אותי. אז כל פעם שאני ממש מתפעלת ממנו זה גורם לו להרגיש לא בנוח.

    לא יודעת מה ניסיתי לומר פה.
    קו מחשבה ברור זה של הפטריארכיה!

    תודה על הפוסט.

  9. פינגבק: כך תהיי בת ברית לחברייך הסטרייטים | הפרשדונה

השאירו תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s