הקדמה

הערב שלפני ליל הסדר. אני הולכת לעבודה בבית קפה נידח, וברקע מתנגנת לה שיחה של שתי בנות 18 לערך, אשר יוצאות מרכב משפחתי השייך להוריהן. שתיהן לבושות במיטב המותגים, שיערן נראה כאילו יצא זה עתה ממספרה עטורת שבחים, והן משוחחות על הא ועל דא. "טוב, אין לנו מה לעשות בקניון הזה, מיטל," אומרת אחת מהן בטון מתלונן-משהו, "ועד שאבא נתן לי את האוטו… בואי ניסע לים או משהו".
"השתגעת?!," עונה לה השניה, כנראה מיטל, "אני לא רוצה שייהרס לי הפן. מחר ליל הסדר, ביום שבת ניסע לים".

הבוקר של ליל הסדר. רחוק מכאן תודעתית אבל לא-כל-כך-פיסית פלסטינים בגדה המערבית מתעוררים לעוד שנה בה הם תחת סגר בזמן שכל משפחות ישראל צופרות בכבישים על מנת להעביר את ערב החג עם שאר המשפחה. זה לא יהיה נושא חם בשיחות סביב השולחן הערב, אם מישהי בכלל שמעה על הסגר מחוץ למרחב הפייסבוק של השמאל הקצת-יותר-רדיקלי.

אלפי נשים עייפות מטופפות להן על עקבים גבוהים למרכזי הקניות הקרובים לבתיהן כדי לסיים עם מטלותיהן לחג בדקה התשעים. אלפי נשים אחרות מתעוררות על מנת לעסוק במלאכת הבישול שהן התחילו כבר לפני שלושה ימים.
בעלי החיים שיוגשו בתור תבשילים על שולחן הסדר, ששאריותיהם יזרקו אחר כך לחיית המחמד הביתית המטופחת, כבר לא זכו להתעורר היום.
נערות צעירות תוהות מה ללבוש לערב החג. קווירים\ות בתוך הארון מעקמים אפם למחשבה על השאלה שמגיעה בכל מפגש משפחתי ("נו, אז מה, מתי תתחתן? יש לך חברה?").
ומה נשתנה הלילה הזה, מכל הלילות? אולי, בכלל, לא הרבה. קושיות חתרניות לא ישאלו לרוב ועם ישראל יגיש עוד פיסה של עוף מכובס.

ואנחנו ישנות עוד כמה שעות אחרי לילה טרוף, מתעוררות לצלילי הכביש הסואן ותוהות בנוגע לחג החירות. חלקינו חוגגות אותו עם המשפחה המורחבת, חלקינו עורכות אנטי-סדר טבעוני שיעבור בשלום ויארך לא יותר משעה קלה.

אנו ארבע צעירות, רדיקליות, ודעתניות, ללא יותר מדי מקום להביע את אותן הדעות. לפעמים, 100 התווים של הפייסבוק לא מספיקים. אז פתחנו בלוג. בפעם הבאה תזכו לשמוע משהו אמיתי שיש לנו לומר, אבל חשבנו שכדאי להתחיל עם משהו רך יותר, דביק יותר, קצר יותר, רק כדי שתכירו אותנו מעט.

אנחנו נטע פרידמן, אילנה רוזנברג, יערה ליברמן-כליף וטל, ואנו מקוות שתישארו לשמוע אותנו קצת יותר.